מאז שאני זוכר את עצמי, אני בחנות המשחקים.
מונח מעל ערימה של כדורים.
אמנם מאוד ממוזג ודואגים לנו יפה, אבל כל האנשים שנכנסים ויוצאים גורמים לי לתהות מה קורה שם בחוץ, איפה שהדלתות נפתחות ונכנס מין אור מוזר כזה שגם מחמם. ואם היה לי עיניים, אני חושב שהוא היה שורף לי אותן. כי פעם אחת האור החזק הזה כמעט שרף לי חוט שיצא מהתפר, או ככה לפחות זה הרגיש.
היום המלהיב בחיי הגיע, נבחרתי.
באמת באותו יום דאגתי שהחלק בבטן הפצועה שלי, יהיה מוסתר. איזה מזל.
משפחה חמודה. אימא יפה ושני ילדים. לפי איך שהוא מחזיק אותי, אני חושב שאני שייך לו. הגדול מבין הילדים.
הקטן רוצה אותי, הוא לא נותן לו. מקפיץ אותי באוויר, כל פעם גבוה יותר. איזה מפחיד זה, ואם אפול?
אוטו. שוב מזגן כמו שאני מכיר, הבעלים שלי מחזיק בי. אלו החיים, ידעתי ששווה להסתיר את הצלקת, ידעתי שאבחר. כולם שם שנשארו בסלסילה, איזה מסכנים. מה הם מפסידים.
יצאנו מהקופסא הנעימה, שוב האור המחמם הזה. דשא חול ואספלט, אלו מילים שלא הכרתי, תוך רגע נכנסו לי לתודעה.
הבעלים שלי, רץ איתי, מחובק. איזה חיים יפים יש לי.
זורק אותי על הרצפה, לוקח צעד אחורה ומניף את הרגל שלו. לתוך הבטן שלי! אני טס במהירות, נוחת בקיר וחוזר אל הרגל שלו מסוחרר, מבוהל וכאוב משני הצדדים.
לא שוב,
אבל כן שוב.
ושוב, ושוב, ושוב. כלכך כואב לי, איך הוא לא מפחד שיהרוס לי את הבד? הרי בפנים אין כלום, זה חלול רק נפח, אם יפגע לי העור, לא ישאר ממני כלום.
אבל לא אכפת לו, ואני לא מבין למה בכלל אין לי זכות בחירת בעלים, והאח הקטן שלו נראה הרבה יותר סמפטי, איך מערערים?
הוא הרים אותי, סוף סוף. תוך דקה וכבר לא כואב לי כלום. הוא שם לב לפלסטר בבטן שהחבאתי, כל החבטות קימטו אותו אז הוא חזר לבלוט.
בכלל, עכשיו אני שם לב, אני לא צריך את הפלסטר הזה יותר. ובכלל נזכרתי, זה הייעוד שלי. בשביל זה יצרו אותי במפעל, אני עושה את כולם בטח כלכך גאים.
הוא זורק אותי לאוויר, הכי גבוה עד עכשיו, יש לי פחד גבהים ואני עדיין דרוך ממקודם, אז קצת מפחד. והנה, תפס. ידעתי, אני בידיים כאלה טובות. איזו זכות גדולה יש לי. אהיה הצעצוע הכי טוב, ילד. אני מבטיח. יהיה לנו כלכך כיף. אני מרגיש שייך.
קריאה מהבית, אל הבעלים שלי.
"בן, ארוחת הערב מוכנה."
נשמטתי לרצפה תוך רגע, בלי פלסטר בבטן. עד הפעם הבאה