אני הבת של השכן.
באמת.
הבנתי את זה וזה גרם לי להיות רגועה.
אני הבת של השכן, ששמעה שתמיד בבית ליד עושים מסיבות מוזרות. ראתה אנשים נכנסים יפים ושמחים ויוצאים פצועים ותשושים
וכאלו שנכנסו באדישות ויצאו עם חיות
חלקם הסתתרו, חלקם הגיעו בברור
הייתי מציצה מהאישונית, בלי שאבא יראה.
אני הבת של השכן, שבכלל מלטפת צמחים ברחוב ומזמזמת לעצמה כשרוכבת על האופניים.
אני הבת של השכן שמאמינה בכל מה שלא קיים בעיניים, כמה שיותר מופרח ככה יותר אמין.
אני הבת של השכן שכולם רוצים לזיין, או לפחות לגעת, אבל לא מצליחים לתפוס. לרוב לא נעים להם בכלל לנסות.
אני הבת של השכן שלא כולם אוהבים, עד שאני מגיעה, מנשקת אותו בלחי, שואלת אם הוא רוצה שאכין לו קפה, ומברכת לשלום חצי מתוק חצי אדיש את האורח החדש.
ואז נגמר הסוכר בבית.
ודפקתי לשכן בדלת, מהוססת אבל מרוגשת. מסננת לעצמי ״אל תחייכי חיוך טיפשי, אל תחייכי חיוך טיפשי״ לוחצת חזק את צידי הלחיים, ומזמזמת אדישות אדישות אדישות
ואז נפתחה הדלת, לפני שהספקתי למלמל ״אממ.. סוכר.. קצת..״ הוזמנתי לקפה. והריח כלכך טוב, כמה זמן לא שתיתי מפינג׳אן.
והשכן היה חמוד וחכם ולא מזיק ומכין את הקפה הכי טוב ביקום כולו.
ואז הוא הפשיט אותי, משכבות שנמצאות עוד הרבה לפני הבגדים. והייתי חוזרת הביתה כל פעם קצת יותר ערומה, מנסה לחשוב מה זה, מה קרה שם במחילה.
אני הבת של, שאוהבת לשרוט את הדלת של השכן.
