הפרעות חרדה:
הסבר פסיכואנליטי - קונפליקט לא מודע בין דחפים וצרכים לבין איסורים פנימיים או חיצוניים.
מממממ.. יאמי!
איזה הסבר טעים.
כמה דחפים וצרכים - להיות קטנה, להרגיש חשובה, להיות הכי חמודה והכי יפה והכי הכי טובה, שידאגו לי, שיאהבו אותי, שיטפלו בי, שינקו אותי. אני אני ואני. וכמה איסורים פנימיים וחיצוניים - אבל... זה מותר? אבל.. מה יקרה? אבל.. אני לא מכירה אף אחד שעשה את זה. אבל.. אם אתחיל לבכות?
יפה, חומר למבחן, תמשיך. אני מקשיבה.
הסבר התנהגותי קוגנטיבי - הכללת מקרה אחד לרבים. הערכת יתר של סכנה והערכת חסר של יכולת ההתמודדות.
טוב, זה קל והגיע כבר לעוס. אז פחות מרגש, כי לא גורם לי לחשוב ולפשפש.
אבל תודה.
מה עוד היה שם בחומר, (אין לי כח לצבוע יותר)
דיכאון מג'ורי, איך שנאתי את השיעור הזה, אני זוכרת. זבובים טיילו לי בתוך הגוף כשהוא עבר תסמין תסמין (צריך מינימום חמישה. אני קיבלתי במחשבה על זמנו את מלוא הנקודות) רציתי לכעוס ולרקוע בכיסא.
אבל לא עשיתי את זה, כי זה מיותר. אז כנראה שרק שיחקתי עם הקפיץ הזה ליד שעוזר לי לריכוז, כדי להרגע. כנראה שעיצבן אותי לשמוע על זה, שוב ילדת הצומי רצתה לאכול. קולטת, הייתי כנראה בדיכי ואף אחד לא באמת ידע. ותודה לאל, הוא מאחורי אז גם אף אחד לא יידע.
אה כן, גם הפרעת קשב זה יאמי, אבל יאמי קל.
למרות שהיא הגיעה בגיל מאוחר, רק בסוף המסגרות.
אז אני לא מחשיבה אותה להפרעת קשב, אלא לשיחרור קשב. סומכת עליך מוח יקר, תתמקד במה שמעניין אותך ועזוב אותך משאר החרא הזה.
לא אחזיק אותך ברצועה, רק תהיה מרוכז מספיק כדי לעבור את המבחן. ובסדר, אז אל תראה סרטים נו, נמצא תעסוקה אחרת.
שיעור. המורה מסבירה משהו חדש. אני אף פעם לא קולטת בפעם הראשונה וכל התרגול הראשון נמצאת עם פרצוף אבוד.. "איפה.. מה.. היא עשתה עם הרגל?" אחרי ניסיון פיסי אחד זה נקלט.
"אההה.. עופר? סליחה שקוטעת אותך, ממ.. מצטערת לא הקשבתי. את יכולה בבקשה להסביר את זה שוב?"
למזלי אני חיננית ומתוקה וכזו כנה שזה שנוי במחלוקת, אז מסבירים לי שוב
ואני מסתכלת בפרצוף של "אני מקשיבה, אני מקשיבה!!" אבל, לא.. הקלט דפק בדלת וכרגיל הקשב ישב לשתות קפה או התחיל עם הורמונים במוח. ידוע שהורמונליות נהנות יותר (לא יודעת, המצאתי את זה עכשיו)
זה לא תמיד ככה, לפעמים אני מרוכזת ומקשיבה וקולטת. זה כנראה תלוי אם יש לי חשק להכניס מידע חדש, או שאני עסוקה בעיבוד וטחינה של מחשבות קודמות בדיוק
טוב, נמשיך .
פוו.. מאניה אין לי.
אולי משהו קטן בשם ציקלותימיה היה לתקופה קצרה. בסדר נו. זה מתון חמוד ומבלבל.
החדשות הממש טובות, זה שאין לי הפרעת אישיות תלותית.
אולי מתחברת לאחת אחרת, אבל לא רוצה לספר. הפרעת אישיות, זה נשמע מפחיד.
הכי מעניין פסיכוזה.
טםטםטםטם כל ההזויים האלה
זה גם אין לי. למרות שאני ממלמלת שטויות ודתות ומאמינה בכישופים ויש לי חלום לקרוא בקלפים ולראות הילות ומחלות שאנשים עדיין לא יודעים שקיימות אצלם.
ופעם אחת ראיתי בהזיית עיני את העציץ הגדול שלי נובל, ומאז הוא באמת התחיל לנבול בגדול. אבל אני לא מחשיבה את זה להזיה, זה היה במאית שנייה שקמתי משינה והתדרים עדיין מעורבבים. העציץ חי ושלם ובריא מתמיד, אם דאגתם.
להיות פסיכוטי מקורקע, זה נראה לי הכי מגניב, אתה גם מתקשר עם דברים מעבר, אבל גם נשאר מודע למציאות שלך.
מה גם, שככל שאני הופכת ליותר שנויה במחלוקת התנהגותית, אני הופכת ליותר יפה. מין מנגנון הגנה אולי. כמו זיקית, רק הפוך. עם נוצות ונצנצים וזנב מהמם.
הפרעת אכילה, משעמם, נקסט. לא רוצה אפילו לקרוא את המצגות. די כבר עם הקקה הזה (מה זה, מה עדיין מתחבא שם שאת כלכך מתנגדת?)
גם הפרעות מין יש שם, גם לזה אין לי חשק להכנס. אולי כי אראה שם מילה לא נעימה על בדמס, או משהו שלא מתכוון לבדמס, הרי זה אושר שם בספר האירופאי שמגדיר שיגעון, אבל יהיה כתוב אלימות (והרי במוחי המתוק... אלימות = סאדו = מה אני עושה כאן?)
דה ריאליזציה ודה פרסונליזציה. לא כיף. אבל היה טעים במוח בדיעבד. לשתות נביעות ואחרי חצי שעה לתהות, שמו לי משהו בבקבוק?
מעניין אם כל מי שלומד למבחן כרגע, עושה את מה שאני עושה.
הערת ביניים סופר דופר חשובה: (טוב נו, כן צבעתי)
אני שפויה. אני לא מעורערת נפשית, אני פשוט חוקרת. חוקרת דברים לא מלוטשים בעצמי, באתר לא טריוויאלי.
אני מאושרת, אני שמחה והלוואי על כולם את החיים והמחשבות שלי (זה לא מאניה, נשבעת).
אני פותחת על 200 (מתוך1000), כי זה נעים ומרגיע אותי. אני מלטפת את עצמי. מלקקת את עצמי, יותר נכון. מנקה. עכשיו מבינה למה החתולה עושה את זה בלי הפסקה.
אני באמת לא מחפשת, בטוח לא לפני שאבין את הסיבות שהביאו אותי לכאן, ואז אחליט אם להישאר. ואולי זה בכלל מטופל תוך כדי הכתיבה. היא עוזרת לי יותר מכולם.
ובכל מקרה, כבר סיפרתי לכם ופשוט לא הקשבתם,
יש לי דלת שאני מסתובבת סביבה. עם הישבן מורם והזנב שמלטף את המשקוף.
חתלתולה שחורה עם פרווה מבריקה ובריאה.
יושבת ומסתובבת, יודעת שהוא מריח אותי.
כשמאוד רעבה והוא שם לב שלא הסתדרתי בחוץ, משאיר לי אוכל ומים.
לפעמים, אפילו פותח לי את הדלת, ומוציא את החכה הזו עם הדג הזה שקשור אליה. גורם לי לשלוף ציפורניים, לקפוץ, לדרוש ולרצות להשיג. וגם ללקק ולגרגר ולסמור שיער.
ואז אני יוצאת לרחוב עם זנב מורם עוד יותר, וכל החתולים של השכונה יודעים שצריכים להיזהר.