בקרת נזקים:
יש לי פנס מגניב בבטן, שנראה כמו משיכת מכחול בצבע אדום, כי הברקסים של האופניים שלי קקה (או כי אני לא טורחת לחזק אותם כבר שבועיים)
קיבלתי מכה חזקה בבוהן כשנפלתי מהעמוד והיא כואבת לי.
הרגליים חזרו להיות מסומנות בכחולים כמו שאני אוהבת, כי מושלם מידי זה משעמם.
אני שותה קפה מול המים וכותבת את המילים האלו לפני שנכנסת עם הגלשן להרטב ולשמוע מים
ושבוע שעבר בכלל הייתי בסרט של קרע ברצועה
גוף חזק שלי. אני גאה בך מכונה משומנת שלי.
אתם יודעים מה ליווה לי את המחשבה?
מתחשק לי לשים את כולם בשורה, גברברים יקרים.
להוריד חולצה, לחייך חיוך שובב ולהגיד לכם לרדת על שש.
חוץ מהטורפים האמיתיים והנדירים, שהם בכלל לא היו נותנים לי לחייך חיוך שובב, בלי שהם יודעים מאיפה הוא בא.
אתם על שש, תשמעו אותי מטקטקת לאט על העקבים, הולכת מאחוריכם, טלאק. טלאק. טלאק.
ללטף קצת את הגב, אולי לנשק בלחי. ואמנם אתם לא נוטפים מלמטה, אבל הריר שיצא מכם יסגיר כמה אתם טיפשים.
ואחד אחד, להצליף בכם עם חגורה.
לקשור אותכם טוב טוב
לעמוד מאוד רחוק ולאט לאט לזרוק לכם עצם עצם. ללמד אותכם מה הוא איפוק, מה היא סבלנות ואיך טורפים. כי המודרניות הפכה אותכם לטיפשים.
וזה בכלל לא תפקידי, אני רק רוצה להסתובב ולהיות מחוזרת בצורה יפה ולבחור לי את הטוב ביותר. אבל נראה שאין ברירה.
ואולי זה אשמתנו, שזרמנו עם השטויות שלכם.
כמו חתולי רחוב שהתרגלו ללה קאט המעפן שהמאכילות מחלקות להם, גידלו כרס של אוכל מעובד ושכחו איך יוצאים לקרב.
לקשור אחד ממכם לעמוד, כמו שווארמה ולשחק כמה שאני רוצה. את הדימויים אשמור בראש, כי זה מביך גם אותי.
ואז להסתובב לגבר גבר שלי. לדמות המוערצת שלי, לצייד האמיתי, עם העיניים הטורפות והשיניים המחודדות, עם הידיים מלאות הצלקות.
שיראה את החיוך המבסוט וישר יעיף לי סטירה, ימשוך לי את השיער לאחור ואולי גם יוסיף יריקה.
יזרוק אותי על הרצפה, שאלקק לו את הרגליים. ישים לי מוצץ בצבע שקוף (או כסוף. שיתאים לשיזוף) בזמן שיסובב אותי בכריעה, ויגע בי כרצונו(/י).
מי היה מאמין שזו תהיה מחשבה מרטיבה.
אה,
אבל אז ואפילו תוך כדי כמובן שנעשה גם אהבה.
