אתמול, מישהו שעובד איתי והוא בעצם גאון מסוגו, כותב תסריטים, ראה שני דברים שנתתי לו לקרוא.
משהו אחד דבילי אבל מתוק מכאן, והסיפור הקצר האהוב עלי מלפני שנה בערך. והוא אמר שאני טובה. ויש פוטנציאל. ויש פסקה שאפילו אפשר לשלוח להוצאה של משהו כלשהו וברגע שארצה, יכולה לדבר איתו.
ואתמול התרגשתי וחשבתי שהייעוד שלי, חלקו, אולי הוא גם לכתוב. אפשר לעשות את זה בכל בעולם וזה נחמד ואני אוהבת. אמר לי ככה, להשאיר אותם קצרים ואפשר להוציא ספרים כאלה.
היום זה לא מרגש כלכך. אולי כי רעבה ממש, או כי הבטן התחתונה מתחילה לאוטט לפני דימום ואולי כי יש לי אבן בחזה הבוקר ואני מחכה שהיא תימס כבר.
אני במסדרון, שפעם היה לי מוכר. יושבת על הרצפה, הפעם בדמות של ילדה. הרגליים מכופפות והידיים מחבקות אותן, הראש מוכנס בפנים. המסדרון הזה מכוער. יש גושי אבק בכל פינה ואני מרגישה שצריכה מקלחת. יש ג'וק מת בזווית קצת שמאלה מהעיין שלי, והוא לא מעלה בי שום סנטימנט.
צליל הנעליים המוכר חולף על פני ואני מרימה מעט מבט, רק לוודא ומרכינה את הראש בחזרה.
צלילי המגף על הפרקט נמשכים עד סוף המסדרות, מוחלפים ברשרוש מפתחות ודלת שנפתחת, ונסגרת.
אני לא יודעת מה נתקעתי באמצע המסדרון ככה, אולי זה הרעב ואולי כאב הבטן, ואולי האבן בחזה. אבל בסוף הפרוזדור יש המון אור ואין לי כח לצאת אל השמש