הכניסו אותי לחדר בצורה מרובעת
אני בשמלה לבנה, דקיקה ופשוטה
השיער על הפנים, נטולת איפור או תכשיטים. העיניים מסתכלות לכל עבר בפליאה, והפה מסכם את התחושה. הוא קצת פתוח, המום, רוצה לשאול ולא יודע מה.
אני מבוהלת, אך חסרת תחושה. אדישות מעורפלת עם חולשה.
יש שלושה גברים בקצה. זרים. המבטים שלהם מסתכלים, לא חמים ולא מפחידים. כאילו שייכים לריהוט, כאילו לא אנושיים.
אין בחדר כלום. הוא שחור. הרצפה והתקרה אפורות והשילוב יוצר תחושה מעניינת. הקירות נסגרים עלי, כאילו קרובים. והאפור שהופך לצבע נעים, נותן לי תחושה שיכולה ליפול או לעלות. אלו אופציות התנועה, למעלה או מטה.
אני אדישה ומבוהלת. אבל עדיין לא רוצה לצאת בחזרה. התחושה הזו שונה, וכאן אני יכולה לבנות דמות של עצמי שהיא לגמרי חדשה. למרות שמכל כיוון, הבטן מסמנת סכנה.
איך הגעתי לכאן? עשיתי סיבוב על הדשא, משועממת אך רגועה. הייתי בשמלה אחרת, אדומה. הייתי עם עגילים נופלים ושרשרת נעימה. השיער התנופף ברוח לאחור והשאיר את הפנים הרגועות חשופות. סימני סומק קלים מהשיזוף ומהחיוך העדין. ההליכה ישרה, משחקת משחקים. מחפשת את סימני הכביש הכי דקים ללכת עליהם. שמש ורוח. כתפיים זקופות. המצב הרגיל.
ראיתי כדור, שנראה כמו של באולינג, רק בלי החורים לאצבעות. אדום לחלוטין. ללא בעלים. אז התיישבתי והזזתי אותו מצד לצד, השתעשעתי בתזוזה שלו וקצת שרתי לו שירים. ואז הגיעו שלושת הגברים, ובגלל שישבתי על הרצפה, הם נראו לי מאוד גבוהים. ומרשימים. בחליפות שחורות ופנים חתומות.
הם ביקשו ממני לקום ולבוא איתם, לא הבטיחו לאן. קמתי. ציפיתי שמישהו יחזיק לי את היד, אבל פשוט הלכתי מאחור. ממשיכה כל צעד וכל פניה, מסוקרנת ומרגישה בטוחה. מחכה לאחיזה הנעימה של אצבעות מגנות על האצבעות שלי.
ואז הגעתי לכאן. החלפתי לשמלה לבנה פשוטה, העגילים ירדו וגם השרשרת נכנסה לקופסא. אפילו לא שאלתי אם אקבל אותה בחזרה.
הכדור באולינג ללא החורים נמצא במרכז החדר. אני בצד אחד והגברים הזרים שהפכו כבר למוכרים איתי. בצד השני.
אני מרגישה כמו כלום, והאמת שיש בזה משהו נפלא. מתחשק לי עכשיו לישון שינה רגועה. אף אחד לא מדבר. הקול שלי לא הושמע עד עכשיו ולא מרגיש נחוץ. משעמם לי, אני רוצה אל הכדור. הוא לא רחוק מידי, אזוז לאט לאט ואגיע אליו.
אני מתיישבת, בודקת תגובה. נראה שזה בסדר. מתחילה לזחול בשקט לעבר הכדור. מידי כמה משיכות של ידיים ורגליים מציצה למעלה, לוודא שאצל הגברים כלום לא קרה. הגעתי אל הכדור. אני מבוהלת כי זה היה קל, אבל הרגיש לי אולי לא נכון. אולי הגזמתי? אולי זו לא אני שרצתה את הכדור? אולי רק רציתי לבדוק? הכדור נעים. הוא מוצק. הדבר היחידי בחדר שמוצק ללא רוח חיים.
שכחתי להזכיר, אין בחדר חלונות ויש דלת מוסווית שאני כבר לא זוכרת באיזה כיוון הייתה. היא נפתחת עם קריאת אצבע. לא שלי.
אחד מהם מתקרב אלי, הבלונדיני. טוב, הוא כנראה שטני, אבל אני קוראת לכולם בלונדינים, מה ההבדל? אני כלום. אני אוויר. אין לי דמות ואין לי אופי. אין לי אפילו קול. יש לי את הכדור באולינג ללא החורים ורק אותו אני רוצה. אני יושבת בישיבה מזרחית והכדור מחובק, ממש על החור שהרגליים שלי יוצרות. המתכת שלו קרה, אבל הנוכחות שלו עלי מחממת אותי. אני מסתכלת על הבלונדיני. עכשיו מרגישה מבוהלת, עכשיו מרגישה חדירה, חלשה, ללא שום הגנה. עכשיו רוצה לשמוע אותם אומרים איזו מילה. עכשיו רוצה את כף היד שתושט אלי ותרים אותי.
השני והשלישי מתקדמים גם. שלושתם נעמדים מעלי, כשאני עם הכדור. בדיוק כמו שהכרנו. אני קצת מחייכת, כי לא נפגעתי והסיטואציה כבר נראת לי מוכרה. אני אוהבת אותם פתאום, ללא שום סיבה. על הרצפה, בשמלה הלבנה שלי, ללא איפור או תכשיטים. עם כדור מתכת אדום וכבד שהפך לדובי שלי. אני אוהבת את הכדור האדום והכבד. אני אוהבת את הבלונדיני, והשחור שיער ואת השלישי, הכהה יותר. לאחד עיניים חומות בהירות, לשני ירוקות ולשלישי כהות. אפילו לא בחנתי להם את שאר הפנים. את השפתיים או תווי הלחיים, את כפות הידיים או הרגליים, למי מהם יש את הגדולות ביותר. את מבנה הגוף, שאמנם מוסתר בחליפה, אך העין שלי יודעת לזהות. לא כלכך אכפת לי. כשהם יגישו לי את כף היד, אסתכל עליה ואוהב אותה. עד אז, אני אוהבת את העיניים הגבוהות והדמויות בחליפה שנמצאות מעלי וגורמות לי להרגיש כמו חדשה. כמו דמות שהרגע נוצרה.
אחד מהם פתח את הדלת המוסתרת. חיכיתי כמה שניות לראות מי מוביל ראשון. אף אחד לא זז, ומהדלת מישהו צריך לצאת. הסתכלתי עליהם, עם העיניים הכי גדולות. השארתי את הכדור מתכת האדום על הרצפה, זחלתי לכיוון הדלת. הסתובבתי בפעם האחרונה, לראות אם יש תגובה. הם המשיכו להסתכל עלי באותו מבט. יצאתי החוצה וזו עכשיו התחושה.
היה מאוד נעים להיות חדשה, נקייה. לבנות מאפס מתוך אמונה מלאה.
דמות חדשה, חוויה חדשה, הכרות חדשה. אין אני. המוכר הוא החדש והשונה. קבלה. וכדור אדום ממתכת לשחק איתו.
הייתי מנותקת ממחשבות ועכשיו, כשקיבלתי את עצמי בחזרה, הבנתי שאני רוצה להמשיך לשחק עם הילדה בשמלה הלבנה. עם הדמות החדשה. לבנות לעצמי מעצמי בובה חדשה.
