ישבתי מחוץ לדלת.
יש שם גינה ממש נעימה. קטפתי לי פרח בדרך שנבל די מהר וביקשתי ממנו סליחה.
קצת התנדנדתי ואז הרגשתי שרוצה להתחבא בלוע של המגלשה.
ראיתי בנות יוצאות ונכנסות. כל פעם אחרת.
קצת הופתעתי. הכרתי את דרדסית, אבל לא חשבתי על מעבר. הן היו יפות ומכל הצבעים.
והפרח שלי בדיוק נבל וזה היה השלב שנכנסתי לתוך המגלשה.
וחשבתי לעצמי שזכותן לרצות את אותה התחושה.
שלושת הגברים הם בעצם אחד, שנכנס לי לשלושת החורים - בגוף, בלב ובראש.
והבית והחדרים הוציאו ממני כמה סודות שלא סיפרתי גם לעצמי.
אחרי ששחררתי. יצאתי מהמגלשה החמה.
ועמדתי מחוץ לבית אולי בפעם האחרונה. מאוד רציתי את הכדור באולינג האדום בלי החורים, להחזיק אותו ולהרגיש את המשקל הדומיננטי שלו מקרקע אותי.
או אולי את החתול שלי. עם הפרווה הכי נעימה
שיהיה לי על הידיים, עם הראש שלו על הכתף, נושם לי על החזה.
אפילו אליו לא ידעתי אם יכולה להתחייב. 12 שנה. ואם ארצה לטוס? או לעשות צעדים קיצוניים?
המחשבות האלו ליוו אותי ובסך הכל הוא היה איתי חצי שנה.
בסוף הוא נידרס. לא היה מסורס. והייתי נותנת לו להסתובב בחוץ, היה נראה לי תמוהה שהוא יחשוב שהארבעים מטר בקושי דירה שלי, היא כל העולם כולו.
ובכיתי. ואז נרגעתי. ואולי זה היה הזמן שלנו להיפרד, ואולי הוא פשוט מת וזהו.
אז הבית הזה, שכל הבחורות יוצאות ונכנסות ממנו ואני מבינה את התחושה.
שגורמות לי להרגיש לא מיוחדת. אבל אולי בעצם כן.
משום מה אני תמיד מסתכלת על מה שאין.
וחשבתי על הסיפור עם הגבר בחליפה. אני תמיד הייתי ערומה והוא עם מלא שכבות. ומכופתרת, וג'קט, ועניבה.
ונזכרתי כמה נהניתי להרגיש.. אני אפילו לא יודעת מה המילה. כאילו לקחו את הקולפן של הגזר וקילפו לי את כל הצורה.
ומאוד רציתי לעשות את זה דרמטי, אבל פתאום אין לי מערבולת בגוף, אפילו שיורדת לי דמעה גדולה.
ואין לי מה להגיד חוץ מתודה.
דפקתי על הדלת, וברחתי לפני שהיא נפתחה