היא הסתובבה לבדה, כרגיל, ככה אוהבת. או שככה יוצא. נתנה למח שלה לטוס ולמחזר מחשבות.
ניסתה להשתיק, ללא הצלחה. וחשבה בפעם המאה, לחזור למדיטציות.
המחשבה הפכה למבולגנת.
כלכך מבולגנת, שכשהיא מנסה לחשוב על מה חשבה שהיה כלכך חשוב שאפילו גרם לה לפספס מדרגה ולמעוד בחוזקה, היא לא זוכרת. זוכרת תיאור וויזואלי של בלאגן. כמו קולאג׳ מבולגן, על גווני השחור-צהוב-ירוק-אדום. אבל בצורה המאיימת, לא הרסטאפרית.
ריקוד. ריקוד, זה טוב לה לנשמה.
ריקוד זה כמו טרפיה סודית שכמעט ונשכחה מגופה.
שעה וחצי, בחדר סגור עם מעט מאוד אנשים, והיא נקייה. לא מעוניינת להתקלח שלא תרד התחושה, ובמילא אין לה שום מקלחת זמינה.
הפתיעה את עצמה, הייתה בדיוק מי שהיא רוצה.
עם הצעד הראשון התמלאה בביטחון והבנה.
לאט, לאט, פשטה את השל שהיה עליה והגן על החזה. ואז את הג׳קט, ששמר אותה מכוסה וחבויה. נשארה חשופה. זזה. כל תנועה לפי צליל המנגינה שאחריה עקבה.
החיוך החל זולג מבעד ללחיים. העיניים עצומות ואולי פתוחות ואולי זה לא חשוב.
מחשבות מסודרות נכנסו לראש. בשעה טובה.
מחשבה על פורקן נכון. השחרור שלה צריך להיות בתנועה. בזיעה. בין היתר.
ריקוד משוחרר ואמיתי. אימון. סקס מטורף.
אה, סקס מטורף. חייתי. לזוז. לנהום. ללא מחשבה. לחצות גבולות. לשכוח מי היא זוכרת שהיא. הגיע הזמן לאבד ולעבד את החושים.
זה הדברים שאוהבת ומחפשת. לא מוותרת גם כשאין הצלחה. לפחות ככה משתדלת, ולומדת שאין ברירה. לפחות ככה מקווה.
לשכוח ולהסיר את הדמות שהכירה, לחדש ולהפתיע.
ועוד מחשבה צלולה, כמה מדהים יהיה להתבטא גם בשירה.
קליפה מסויימת של לכלוך הוסרה, צריך ללטש את כל שאר החלקים שיתאימו. ולא לתת לאבק להאסף בחזרה.
מרגישה נקייה.
שעה וחצי של ריקוד ופורקן. התנתקות מהמשפחה והחברים.
שקט שעדיין לא מוחלט.
מרגישה יפה
ורוצה לכתוב סיפור, לא יודעת מאיפה מתחילים.
כי אמנם זה לא מוציא נשיפה, עייפות, או מעט זיעה. אבל מרגישה שהאצבעות זזות לפי תנועת הבטן. הבטן מעלה את המילים שחוצות את הסרעפת, עולות במרכז החזה, מהגרון סביב הפנים ואל המח והמחשבה שמעבדת את התחושה ושולחת אותה חזרה דרך צידי הצוואר, הכתפיים ומטה בקו ישר ואחיד עד לבהונות. שעושות מה שעושות. וכותבות מילים בצורה נכונה.
---
הם נתקלו אחד בשני, מכה קלה בכתף שהפילה מחברת שהייתה בידה.
מהחברה הורמה חזרה והוחזקה קצת יותר בחוזקה, הידיים אוהבות להיות מלאות בתחושה.
המבטים הצלטבו, המהום של סליחה קלה שנגמר בחיוך לבבי. מה זו מחברת מלוכלכת לעומת אינטרקציה חדשה?
הם המשיכו בדרכם, אבל המחשבות הסתובבו.
הבחור החזק לעומת הילדה הנעימה.
נתקלו בשנית בתחנת הרכבת. המבטים הורמו והפעם החיוך היה מלווה באיחול לבבי לתחושה טובה.
הם המשיכו בדרכם, אבל המחשבות התעכלו.
הבחור הנזקק לעומת הילדה המלאה.
נתקלו בפעם האחרונה, כשהידיים עוטפות אחד את השנייה. עייפות התפשטה, תשישות הורגשה.
הבחור המכיל לעומת הילדה החלשה.
המחשבות הפכו למעשים.
המעשים הפכו להשלכות.
ההשלכות הפכו לשינויים.
השינויים הפכו למפלצות.
המפלצות הפכו לבובות.
הבובות הפכו לריקות.
הריקנות הפכה לחיפוש.
החיפוש הפך לבדיקה.
הבדיקה הפכה לשאלה.
השאלה הפכה לתחושה.
התחושה הפכה לשיחרור.
השיחרור הפך לאמת.
ומה שנשאר הוא המסקנה.
שהיא עדיין לא ברורה.
הילדה עדיין לא מלאה ואולי לא תהיה כל עוד תחפש את התשובה.
אבל היא תתקדם במעלה רכבת ההרים שתוריד אותה אל השממה, אל השלמות שתגיע רק ממנה.
ובכל זאת, היא תשמח לכתף נעימה שתעטוף אותה עד שתדע.
ובנתיים שלום לך כתיבה נעימה. את ועוד כל מיני דברים מסביב מחזירים לי את הנשימה לסידרה.
מתחשק לי להיות חיה.
להחליט מחדש מה נכון ומה לא. זה הכי מתחשק לי זה הכי נשמע לי נכון.
לפי אימות עצמי ובדיקה אמיתית ולא לפי מוסכמות מגבילות שנקבעו ע״י אחרים.
שאולי הן נכונות,
אבל אני רוצה לגלות ולהחליט עליהן מחדש ואולי אגלה שיש דברים שהצטיירו כמפלצות אסורות והם בעצם מלאים בשחרור.
גיליתי, נגיד, שלטפס על רכס של אבנים בשיפוע חד, הרבה הרבה יותר קל וכיף יחפה ותוך כדי שימוש בידיים. טיפוס ידיים ורגלים.
על ארבע כמו חיה.
מי שאני ובתאכלס כולנו.