אז התוודות זה הצעד הראשון והחשוב ביותר, ככה לפחות אומרים.
אז התוודתי, שתשמעו כולם.
מתחשק לי להיות נשלטת. אפילו החברה הכי טובה יודעת ועוד איזה אחד מהעבודה.
אני כבר פחות חוששת מתמונות מפלילות, כי מרגישה עם זה הרבה יותר שלמה ובטוחה.
כל הפן האלים נגיד, שככה ראיתי אותו בהתחלה, שחשבתי שיאבן אותי לחלוטין ויעלה לי זיכרונות מגוף מכווץ ומאובן, וכאב חד ודוקר בראש שמלווה תחושה כללית של גזירה רעה, של שתיית האנרגיה מהגוף, של שיתוק. של ידיים מחבקות את הרגליים בפינת החדר, ראש מכונס ומבט מזוגג. של ניתוק. יותר נכון, בריחה מהגוף.
ולא הבנתי למה לי לעבור את העינוי הנפשי הזה. למה למען השם, שארצה.
עכשיו מבינה שזה לא רק זה, ושמי שנותן את המכה גם ילטף ושבכלל הסיטואציה תהיה בתכלית שונה, אז על מה ההשוואה?
בלי קשר לזה,
איך מוצאים בכלל את האחד?
בעלתי על עצמי מישהו. ניסיתי בכל אופן. בבקשה, תיקח אותי. אני החלטתי, זה שייך לך. וזה שלי, ואם אני מעבירה את השייכות אליך, זה שלך ואין ברירה.
שכחתי לשמוע ועשיתי נזקים.
אבל נהניתי, כי הייתי החלשה, המתחננת, הצריכה (ועודני). וזה תענוג.
וחשבתי לעצמי, אם אתמסר לאחר. בנאמנות מוחלטת, כמו של כלב שמצא בית חדש. ואראה אותו.
אקשקש בזנב, אקפוץ באוויר, אהיה כלכך רטובה. לחלוטין. אתרגש בדיוק כמו שכלב מתרגש כשהוא רואה את האדם הראשון שלימד אותו לעשות קקי בחוץ ולתת יד ולעשות ארנב ולהיות כלב מסור כמו שכלב אוהב להיות.
אבל עם כל הרצון לקפוץ עליו בחוזקה, וללקק ומלא אותו בריר שמח מלווה בנביחות צוהלות. אחכה ליד הרצועה, קופצת מצד לצד, מחכה לסימן מהבועל הנוכחי שמותר לי.
ואם לא יאושר לי? אני לא יודעת. וזה המבחן האמיתי וזו האמת השאלה הגדולה שלי.
אני רוצה לקפוץ על הדמות הישנה, הראשונה, שמעלה בי כזו שמחה. תראה לאן הגעתי בזכותך. וואף וואף, תודה. ואוסרים עלי.
ולמה? אבל אני רוצה כיף ורוצה לעשות את מה שרוצה.
לדעתי אני גם אקשיב, אבל השאלה איך אקבל את זה. כלקחו ממני\לא רוצים שיהיה לי כיף. או פשוט כעובדה.
ואני עדיין לא יודעת איך חושבת על כל זה. ומאוד מעניין אותי לגלות ולהכיר.
אני נהנת מתחושות עצומות ומתפרצות, אבל חוטאת באי ראיית התמונה כולה, במקום רואה רק את החלק שמוציא את הרגש הנועז.
רוצה רצועה, רוצה לשחק, רוצה להעריץ, רוצה לפחד מתגובה, רוצה להתאמן טוב ולצפות לתגובה מרוצה, רוצה לרקוד לו ואז להתבייש ואז לנסות לתמרן, כי קשה ולא רוצה להתמודד. לזחול אליו ולנסות לפתות. לגלות שזה לא עובד והדרישה היא שאמשיך לרקוד. אבל אני מתביישת, אבל לא נעים לי, אבל זה מביך אותי, אבל אני מרגישה חשופה וכזו חלשה, ואני עומדת, בבקשה תן לי להיות ככה על הרצפה. לא. את ממשיכה, ובעמידה. אוף אוף אני מרגישה את הכיווץ בגוף שמאבן הכל והלב כלכך דופק, יודעת שיכולה אבל עוצרת את עצמי. ובסוף חוצה גבול ומצליחה.
אין לי ספק שאין לי ברירה, ויש לי המון לגלות וזה מעניין ומרגש.
גם סבלנות אין לי, ואני רוצה שהכול יתחיל מיד.
ואין לי מושג איך בוחרים. כמו כל כלבה שהחזירו לעמותה על חוסר התאמה, שחושפת שיניים על כל מי שבודק אותה, כי היא לא מוכנה ולא השלימה עם הגזירה. עד שהליטופים הופכים לנעימים וההתמסרות נראית שחוזרת.
רוצה גם לשלוט. רוצה שני שפוטים, שני נשלטים, שני אפסים. אחד מכל צד, שילקקו לי את הרגל כל אחד ומי שיהיה טוב יותר יקבל ליטוף בלחי באותו רגע, כסימן. אם אין לך יד מלטפת כרגע, תדע שיש בצד השני טוב ממך. או שאולי סטירה, אבל אז היא תפריע למלאכה.
אבל שוואיה שוואיה, יש דברים מעניינים יותר עכשיו.
