אני בוערת. ולא יודעת ממה
אמנם השמש מונחת ממש על המפשעה ולא עוזרת לאווירה,
אבל אין ספק שהבעירה מגיעה מהנשמה.
כשהייתי קטנה התעקשתי בכל שנה להתחפש לנמר. לא רציתי משהו אחר. נסיכות, מלכות, מלמלות ושמלות ממש לא עניינו אותי. רציתי נמר. לבשתי את התחפושת איך שאמא הראתה לי אותה, הרבה לפני פורים והתעקשתי לאכול קורנפלקס עם חלב ישירות מהקערה. בתור דרך אכילה זה לא היה מספק כלכך(האמת מעניין איך זה באמת), אבל בתור פנטזיה כילדה זה זכור לי כחביב.
הייתי נראת כמו ילד מגושם עד גיל יחסית מאוחר, לא גברי במיוחד. פשוט בת עם כרס ענקית ופרצוף חסר חן ששמלות היו נראות עליה כמו בדיחה.
כפות הידיים שלי נגיד גם היום לא עדינות. כמו של ילד כזה ואני אוהבת אותן, הן גורמות לי להרגיש חזקה. כשאני מחזיקה כף יד דקיקה של אישה מתחשק לי לאחוז בה כלכך חזק ולראות אם היא תישבר. אני לא עושה את זה, אבל זה ישר גורם לי להרגיש עוצמה. ונראה לי שבקרוב פעם הבאה שאחזיק כף יד כזו דקיקה ושברירית, תעלה לי סיטואציה חדשה. ומחשבה בראש שלי תרצה לכופף ולהשתעשע בעובדה.
אז גם כשינסו לחנך, רוצה להתחנך כמו נמרה טורפת, בבקשה. להעצים בי את זה, כי זה, בין היתר, מעלה בי המון המון תשוקה.
