הסתובבתי ביער
ריחרתי מסביב, הלכתי יחפה על שברי האדמה, הכוונות היו נעימות. מסתקרנת מהסביבה.
לפתע הרגשתי דקירה חדה.
סם הרדמה. צלף בן זונה, זו שיטה חלשה.
הגוף מאבד תחושה, הגפיים נאחזות בזיכרון של פעולה
מובלת אל העדר בלי יכולת תגובה
אחד מפה ואחד משם, עוד אחד גם כאן ואני קשורה באוויר. מטוטשטשת לגמרי, אבל מרגישה שמבינה. אני בבעיה.
הגוף רפוי עוד יותר תחת החבלים, המח ריק מהטשטוש והתחושה מעורפלת
כמו נפילה אבל עם החזקה
אין ברירה, הראש נשמט לכיוון הריצפה
הם חיכו שאתעורר, שיהיה יותר מעניין.
אני מותשת, לא מבינה מה קרה.
שפכו עלי מים, זה מעורר.
מושכים לי בשיער, קוראים את החצאית, ממששים כאילו זה שלהם
מקבלת הלומות מפעם לפעם
ואני זועמת. שונאת שנוגעים. כולם פה אפסים. לא נלחמתם איתי, בסך הכל טשטשתם ועכשיו אני מותשת בכדי להגיב.
השאירו אותי כמעט עירומה, אני משחררת נהמה. מתנגדת כמה שיכולה, כבר לא מרגישה כאילו באוויר קשורה.
ואז קיבלתי סטירה
התאפסתי בשניה
דמות גדולה, עם כתר נוצות.
שיער מבריק ושיניים חזקות.
ידיים כאלו גדולות וצלקות על החזה.
הרפתי בבת אחת והסתכלתי בפליאה, הרגשתי כנועה.
כל האפסים שהשתעשעו בי התגודדו מסביב
הוא שיחרר מהחבלים. יודע שינצח גם אם לא אהיה מוגבלת בתנועה
אל סף המדורה, לבדוק את הסחורה.
הריח, הרים, הזיז. ואני המומה מסתכלת בכניעה.
מתמסרת ושוכחת מה עד עכשיו קרה.
זה מלך הכפר ואני גאה.
