חמישה לאחת
רצה לעבודה
התעוררתי לפני בערך חצי שעה
הקפה לא הזיז כלום והעיניים שורפות
השיער לא מסודר ואין זמן להתאפר
שלום קטן וממהר לשומר
פותחת את הדלת הכבדה
ונושמת נשימה עמוקה
״היי, כן. סליחה! הנה, אני אתלבש בשנייה״
שיט. שכחתי את הבגדים בבית. ויש לי נעל חדשה. אדומה, מבריקה, עם 20 סנטימטר עקב. מגף עם שרוכים שהיה מכניס לי חצי שכר דירה במכה.
״טייגר! את מודעת לשעה? ההופעה שלך היא הבאה״
אז הכינוי שלי הוא טייגר, כשמתחשק לי להמתיק אותו מוסיפה ״לילי״ בסוף.
הכיף בעבודה הזו היא ההופעה.
אני שונאת תחפושות מוכנות, ובעיקר מלמלות.
אני אוהבת לטקס, שרוכים ותכשיטים.
במצב רח שובב ושמח, תוקעת פלאג עם זנב בצבע לבן שיבצבץ ויעביר לי את המשמרת ביותר הנאה. זה גם גורם לי לשבת מאוד מאוד זקופה.
כשרוצה להיות אחות, שמה את החצאית האדומה הקצרצרה והצמודה, עם חולצה מכופתרת קטנה ושובבה, שמשאירה את הבטן חשופה.
חזיית תחרה לבנה וקולר אדום
עם הנעליים החדשות זה יכל להיות מושלם, והיום אאלץ להסתדר עם הנעליים המלוכלכות שמשאירים מאחור, נעליים של בנות שעזבו.
נעליים עם בעלים שנטשו. שבורות כמו כל הבנות.
צייסר ערק לקיבה כי האוכל מלפני רבע שעה עדיין תקוע, וגם לאווירה
זה לא עוזר ואני עדיין רדומה
שתי דקות למופע.
פאק.
״טיייגר לבמה!!״
נשיקה מתחנפת על הלחי למנהל בליווי סליחה, פעם אחרונה.
כאילו ששנינו לא יודעים שזה חסר תקווה
עולה לבמה
שיר לא נכון. תקליטן דביל.
בסדר, נאלתר. אני לא בתחרות ואין שופטים
אף אחד בכלל לא מכיר ריקוד וגם אם אזוז מצד לצד במשך שלוש דקות ועשרים שניות, כולם יהיו מרוצים
מסתכלת מסביב. קהל מכוער של ערב שישי. שבורים מהתחת. חסרי משפחות מגובשות. על אף אחד בנתיים אני לא מוכנה לרקוד
יצרתי לי שם של חשפנית עלית. לפעמים איזה ערס דופק לי ״מי את חושבת שאת, כולה זונה״
ואני עונה לו בקללה חזרה
אני לא רוקדת על כל אחד. זה ההסכם. גילי המנהל אוהב אותי ורוצה שאשאר. כולן רוסיות לאחרונה והוא רוצה קצת עבריות.
גם מה אכפת לו, זה הפך לגימיק. ומי שאני מוכנה לרקוד עליו נותן לי 30. כולם מרוצים.
למזיעים אני לא מתקרבת. גם לא לכאלה עם ריח בושם שמגיע למרחקים. שונאת שהריח שלהם נדבק עלי והם הולכים איתי כמו צל למשך עוד שעה. מגיע לכם שתי דקות ולא שנייה יותר.
גם לא חיים בסרט מתלהבים.
לא כאלה שמנפנפים לי וקוראים עם היד.
בגדול, רוב הזמן אני סתם מסתובבת
יש שניים קבועים שאיתם נכנסת לחדרים (אנחנו לא שוכבים, אם יש ביניכם שוטרים)
וזהו.
לא יודעת איך הגעתי לפה, אולי בגלל הבגדים.
אולי בגלל הכינוי המגניב
אני בכלל אומנית. ציירת. בסך הכל רציתי לחסוך כסף לקנות עוד צבעים ולוחות קשיחים, וסיימתי על עקבים וגברים מסריחים.
כל אלה מחשבות שעוברות בזמן הריקוד
ביום עייף כזה חושבת על להתפטר בפעם המיליון
ולמצוא לי מקום אחר
ואז. קלטתי אותו
יושב שם בחולצה מכופתרת לבנה, שנראת כזו נעימה. בלורית מרשימה שחורה וזקן מטופח.
לוליפופ עם השיער האדום רקדה עליו והוא הסתכל עלי בלי להזיז עיניים לשנייה
נעצרתי
ובלי לשים לב, ירדתי לריצפה. ממשיכה להזיז אגן וליישר מבט אל הגבר הראשון מזה תקופה שגורם לי להרגיש רטובה
שריקת הסיום התקרבה
״תודה רבה, טייגר הנפלאה!״
יש. אני הולכת להכיר את הבחור בחליפה.
ובאותה שניה, הבן זונה הזה קם, חייך אלי ולקח את לוליפופ לחדר ההלבשה
הסתובב ושלח לי קריצה
הכל כי שכחתי את הנעל האדומה.
זה לא יקרה בפעם הבאה