״אתה יודע, זה לא נכון שאני משתעממת מהר או לא יודעת להגיב לתרחישי הלב השונים״
״תרחישי הלב השונים?״
״כן, נו. מה שאמרת לי אז עם אמיר. לא זוכרת את הניסוח. אבל שלא יודעת להתמודד עם מצוקה רגשית כלשהי נגיד ובורחת. שזה נכון גם, כי אני בסך הכל אדם. אבל אני לא מסכימה לסיטואציה הזו.
את אמיר אתה בחרת. ואני רוצה חיית מחמד משלי, ואני אבחר אותה. והיא תהיה שלי״
״ומה יהיה ההבדל?״
״יהיה לו שיער ארוך. אמיר די משעמם. הוא יהיה צעיר ממני בכמה שנים, רוצה ילדון, טיפשון, הוא צעצוע ראשון. והוא יהיה שלי. שאני בחרתי.
גם שתדע, הוא יהיה תחת חסותי ולא חסותך.
הוא יעשה מה שאני אומרת ולא אתה. ואם תהיה התנגשות בין הדברים, הציפיה שלי ממנו שהוא יקשיב לי ולא לך. את העונש אספוג בעצמי אם צריך, אבל המילה שלי איתו נשמעת אחרונה, אתה לא מתערב.
ואם הוא יתחצף, אעניש אותו בעצמי ולא אתה. הוא הייצור שלי ולא שלך.
אם הוא יתנהג אליך לא יפה, באופן חלילה מזלזל, תעניש אותו ואני אעמוד בצד ואשתוק. אבל כל זמן שזה לא משהו דרמטי, אני הקובעת עליו.״
פחדתי. הרבה זמן לא דיברתי אל דן באסרטיביות ומעט חוצפה. אבל לא התכוונתי לוותר על זה. אם כבר, אז אני רוצה את כל הקופה.
הוא מצידו חייך, נראה שמרוצה. ואמר לי בהצלחה.
״תצטרך ללמד אותי על הרקטום. אני אפחד להזיק״
אז הוא עשה לי שיעור. פער לי את החור האחורי. הסביר לי לאט איך מחדירים אצבע ומתי מוסיפים את השנייה. איך משמנים ובאיזו מידה.
לקח צעצוע ודחף לי אותו עמוק כלכך עד שהרגשתי אותו מתעכל עם האוכל בקיבה.
שאל אותי אם הבנתי, בזמן שהתנשפתי והשיער היה פרוע לי על כל הפנים. מלמלתי לו שאצטרך שיעור נוסף.
״את נכנסת לנעליים גדולות. חיית מחמד לא מזניחים. זו אחריות ובגרות. את זוכרת שתצטרכי לשים את עצמך בצד?״
״אני לא יודעת על מה אתה מדבר...״ אמרתי לו תוך כדי שמיששתי את קצה המגף האדום לוודא שהבוהן בדיוק לשם מגיעה. התרוממתי וסידרתי את השמלה.
״הנעל בדיוק במידה״
