אנחנו שוב עם אמיר בחדר, האמת שמחתי לראות אותו שם.
הפעם לא הייתה לי הכנה מקדימה.
שמלה ויניל צמודה צמודה שמגיעה עד לירך, עם שסע עמוק מאחור בצבע תכלת, סנדלי עקב מוגזמות, גבוהות ולבנות וכתר קטן ומנצנץ, מבצבץ.
קיבלתי שוט ארוך ולבן. כלכך יפה שגרם לי להתרגש.
אבל הפעם בכלל לא רציתי להשתמש בכוח. פעם שעברה הייתי מאוד חסרת ביטחון ופחדתי שדן יחשוב שאני אכזבה ושחיית המחמד לא תמצא אותי מספיק מפחידה.
דן לימד אותי קשירה די בסיסית. הידיים של אמיר נלקחו לאחור. שמיניה מפה, ואז שמינייה מהכיוון השני, ליפוף וסגירה.
יצא לו כזה יפה.
ניסיתי, יצא לי מכוער. אני לא פרפקציוניסטית ולא עובדת בצורה נקייה.
באתי להוציא אנחה ולמלמל "אוף" כששמעתי את השוט פוגע ברצפה בצורה חזקה. אמיר נבהל וגם אני. הסתכלתי על דן והמבט שלו היה חד-משמעי. המשכתי במלאכתי.
לקחתי ממנו את השוט היפה והתכופפתי להסתכל על אמיר מקרוב.
עין לעין. כשהוא הוריד את המבט, העלתי לו אותו בחזרה. היום הכל עדין, אני מסוקרנת ונינוחה.
בחנתי אותו, ניסיתי להבין. מאיפה זה בא? מה גורם לזכר לרצות להיות ברצפה ולהידרך ע"י אישה?
האם זה שיבוש גנטי, משהו שנבנה עוד בהיותו עובר?
אולי זו טראומה או חוויה קטנה ומשריטה בשנות הילדות הצעירה?
האם זה ייצר מרדני? להיות חריג או שונה, להסתובב עם סוד בלב, שנותן תחושה של עולם אחר. ללכת נגד הנורמות, בתחושה של אומץ, ייחודיות וכמובן, פסיביות.
אולי זו פשוט תחושה פנימית, אולי זה צורך לעיטוף, אולי אמא לא חיבקה מספיק ואולי יותר מידי.
אולי השפילו הילדים בגן וזה הפך למקום המוכר
אולי הרצון לקבל כאב מהאישה הוא התחבאות מהדרישה המלחיצה של הסביבה, להיות החזק והיציב.
אולי זו רוח שטות, אולי הנאה טהורה ואולי בריחה.
אולי זו המציאות האמתית, המקום להיות הוא, וכל השאר זו בכלל האשליה. ואלו דקות כאלו מועטות של סביבה טבעית ונכונה, שהכול צריך להיות פי שניים יותר אינטנסיבי ועצמתי, כדי לכפר על הריקנות שבעולם שבו הוא נמצא מרבית היממה.
בכל מקרה, הסיבה מעניינת אבל כרגע לא באמת חשובה.
אמיר כאן כי דן רוצה, ולא בשבילי. אולי זו גם תהיה הפעם האחרונה, לי אין את השליטה.
השוט ארוך מספיק אפילו לחניקה. העברתי אותו סביב הצוואר והחזקתי את הקצוות בחוזקה רפויה. הסתכלתי עליו מגיב בזמן שהידקתי את האחיזה.
אני לא באמת יודעת לעשות את זה, ואם דן לא היה על ידי זה היה מאוד לא אחראי, אבל הרגשתי שרוצה.
שוב עולה בי הייצר הזה, להשתמש בחסר אונים. להיות יותר חזקה.
"תשלטי בזה" אמרתי לעצמי. זו לא כל החכמה.
הוא חנוק, עדיין נושם אבל בצורה כבדה. לא מחרחר ולא מראה סימני מצוקה.
ליטפתי לו את הפנים. הרגשתי שרוצה גם לעשות נעים. הידקתי את האחיזה עוד יותר בזמן שהאצבעות טיילו לו על הלחיים, קו הלסת והשפתיים
שיחררתי אחיזה בבת אחת, הצלפתי ברצפה כדי לשחרר איזו תחושה
אמיר נבהל וקפץ
הסתובבתי אל דן ואמרתי שמספיק.
נמאס לי מהחיה החדשה.
״את לא יודעת להתמודד עם שיעמום רגעי או תחושה לא נעימה. את חותכת את הסיטואציה כדי להרפות מההרגשה. אם תלמדי להמשיך, תגלי שהרגשות האלו עוברים לבד. תוכלי לחוות יותר דברים ולהגיע גם לסיפוקים גבוהים.
זו לא תהיה הפעם האחרונה. תכיני את עצמך לפעם הבאה, אהיה פחות וותרן. ואת לא רוצה שאדרוש מאמיר להלקות אותך בחגורה. זו השפלה גבוהה מידי בשבילך, עדיף לך להיות החזקה. אני מבטיח לך הנאה״
בן זונה.