סוף סוף, אחרי הליכה ממושכת, הגעתי לשער.
השער גדול בצבע לבן עם עיטורים בזהב וסמלים לא מוכרים. צורות עגולות שמחוברות למשולשים. יש עיניים וגם נחשים. ראש של נמר שמביט ישירות אל האישון שלי, ונשר בעל כנפיים ענקיות ומרשימות.
פחד. הלכתי והלכתי במטרה למצוא והנה אני מאובנת.
הלב דופק לי מהבטן וכמעט יוצא דרך הגרון
הידיים חמות ומעקצצות
הנשימה לא מסודרת
והמחשבה מעורפלת
הרגליים תקועות בחול. המבט כבר לא מפוקס, לא רואה דבר. הנשר כבר לא נראה מרשים והנמר מסתכל לאן?
הזהב נראה זול והלבן מלוכלך.
פחד. האויב שלי. החבר המניאק שגורם לי להרכין מבט אל הרצפה.
לשכוח מחשבה ומטרה ולהרגיש רק בלבול וחולשה.
אבל למזלי אני באמצע המדבר ואין לי שום ברירה
בידיים רועדות ניערתי את הפעמון שבכניסה, הוא הרעיד את האדמה והוציא רעש לאורך כל הממלכה. לא ציפיתי לזה. עכשיו כולם יודעים שמישהו בא
הרגליים שוב עמוק בחול, נאחזת במוטות השער כדי להשאר עומדת
השער נפתח ולמולי שיירה
לוקחת בחשבון שאולי יעשו ממני שפחה, מנקה או זונה
מרגע שחוצה את השער ההמשך לא ידוע, הכוח כמעט ולא אצלי. אני בטריטוריה זרה.
לוחמים בחנו אותי מכף רגל ועד ראש
מיששו לבדוק אם יש עלי חרב או כלי חד אחר
קיבלתי לחם טרי, מרק ומשקה מחמם
לקחו אותי לים, טבלו אותי פעם אחר פעם עד שהרגשתי חדשה
יצאתי מהמים והצ׳יף במרכז
עם מלא נוצות. צבע עורו קרמל ושיערו ארוך וחלק. נראה צעיר.
הייתה מדורה שם באמצע, ענקית
ליטפו אותי עד שנרדמתי
חלמתי שאש מבעירה לי את העצמות, שורפת אותי מכף רגל ועד ראש
חום מלא בכל מקום. תחושה של שלמות וגם אובדן.
אין יותר פחד. אין תחושות כאלו בתוך הלהבה
לא ידעתי אם זה חלום או שבאמת נזרקתי אל המדורה,
עדיין לא התעוררתי
אולי זו הפעם האחרונה ואולי סוף סוף אני מחליפה צורה
