הייתי במסיבת אהבה נמשכת
כולם ערומים, לכולם גוף יפה
נתתי טיפולי אהבה וקיבלתי גם כן
היינו מלא נשים אחת שמתפלשות בשנייה
לא מזהות מה הרגל, מה היד ולמי שייכת הפטמה
אחכ הגיעו הגברים
הריחו אותנו, אנחנו טעמנו
ובסוף התערבבנו כולם
אורגיות של ערום. אין לאף אחד זהות משלו. כולם חלק מהשבט. החורים שייכים לכולם והאורגזמות משותפות
הסתובבתי שם חופשי והנשק בצד
כשאשה בעלת פנים מלאות עבר, שאלה אותי אם אני מוכנה
אמרתי לא. אני עייפה.
כששאלה אם בטוחה. אמרתי שלא. אני אף פעם לא בטוחה.
אני גרועה בהחלטה.
עזבי, אני עייפה. אין לי כוח. רוצה מנוחה. כל האהבה הזו נשמעת מטלטלת
היא חייכה, כאילו לזה ציפתה
והתעוררתי בודדה. מסתכלת ימין ומסתכלת לשמאל, אין כפר. אין ים ואין מדורה.
אני בדיוק באותו מדבר שומם שהייתי בו גם לפני.
הכל נעלם, התאדה. איפה האורגיות, איפה הפתיחות, איפה הערום והיכן האהבה?
מה קיבלתי בביטחון השומם של השגרה?
שוב אני במדבר מחפשת אחר מקום מפלט
ונשבעת שהפעם אלמד מרגשות, ולא אתפתה לעייפות
כי היא סימלה של התקיעות
רקעתי ברגליים ושחררתי נהמות
המשכתי ללכת במטרה למצוא תשובה
למה בדיוק משתוקקת הנשמה
איזה ריחות מגרים את האף ואיזה טעמים את החך
וזו מסקנה ששווה הרבה תמורה