אובייקט מיני
לא כולם יבינו, כנראה שהרוב לא. נותנת שירות מיני, יקראו לי. החצופים המתלהמים, זונה, למרות שבכלל אין שום חדירה.
מדובר בשני הגברים שנכנסת איתם לחדרים. תמיד יש עירום, והפלוס בעבודה כזו, שעירום הוא בכלל כבר לא אישיו. אני מתביישת שיראו אותי ערומה, יותר כי לא נעים לי מהמבוכה של הצד השני, שישר תגרום לי להרגיש מצדקת או ילדה שובבה. ואני, בתור אני, משתדלת לא להצית שרפות ולא לגעת לאנשים בנקודות כואבות (ללא בקשה)
אז כשאנחנו בחדר. אני מרגישה לפתע כמו אישה. כמו דמות אם. פנטזיה. הכל יכולה.
הלקוחות נראים לי קטנים, נזקקים, חסרי שריון או הגנות. איבר המין שלהם בידי. הכלי, החרב, הצטברות התאוות שלהם בידי וגם, אכן, בשליטתי.
כאילו לא מספיק אני מרגישה חזקה, אבל כנראה שהעבודה הזמנית הזו היא בלתי נמנעת ומלמדת אותי עוד דבר בדרך להיות אישה.
הם רק שניהם, כי רק הם היו נראים לי נזקקים. ומבחינתי החוויה שנותנת להם היא מעבר לפורקן יצרי, היא טיפול לנשמה. בוא, תראה, איך ילדה מחצית מהגיל שלך, יכולה לעלות אותך לאלוהים וחזרה. בבקשה, תסתכל על אובייקטים מיניים בצורה אחרת, תשחרר את הזרע התקוע, תרענן את הנוזל בביצים. תרגיש את זה עולה, ויורד. המגע החם בידיים ואת גופי נמרח על שלך.
בסוף אני מקבלת תשלום, ועם הבגדים הם לובשים את זהותם בחזרה.
אבל העיניים שונות ולרוב הם חולפים על מופעי החשפנות, ישירות לעבר היציאה. כי הם היו במקום גבוה, ולא רוצים לרדת כלכך נמוך תוך שנייה.
דן כבר לא כאן ואין מי שיאזן ויוריד אותי לרצפה
אני כבר לא לבושה. רק בשלשלאות נוצצות ובוהקות. ריקודים פרטיים לא עושה. עולה על מישהו רק אם מרגישה לרגע תאווה. מנצלת את מה שיכולה. מופיעה אך ורק אם רוצה לשחרר או להסביר איך מרגישה.
מסתובבת כמו נמרה, וחושבת לעצמי שזה מאוד כיף, אבל הלב כבר לא דופק ואני מתגעגעת לרצפה.
*מבוסס על סיפור כמעט ולא אמיתי
