ראיתי את ראש הכפר מוטל על האדמה
שוכב ועליו השמש החמימה
כמה יפה הוא, כמה עצמתי, וכמה גופי אליו רוצה להיות שייך
מי הוא, מה הוא, מה הביא אותו להיות הראש השולט, האם הוא צפה וחווה קריסה של ממלכה?
האם הוא הרים במו ידיו את אנשי הכפר?
האם הוא נלחם במלחמות? האם היו לו אהבות? איפה אמא ואבא ואיך גדל ילד עם ייעוד כזה גדול?
אני לא יודעת בן כמה הוא. בעצם, אני לא יודעת עליו כלום.
אולי כי פחדתי לגלות בן אנוש שזקוק להוכחת הכתר כדי לעמוד זקוף ברום, שמכסה פצעים אנושיים. ואני ואנשי הקהילה רק ההמשך והקיום של הדמות המונעת מחוסר הזו.
וההבנה שראש הכפר שלך הוא בן אנוש, בשר ודם, עם אותו מוח כמו שלך ואולי רק מחשבות שונות, היא מעט מפחידה. אם כך זה, האם גם אני יכולה לקחת שליטה על ממלכה שלמה?
ואולי כי זו חומה שלא היה נעים לי לחצות. להיות אוזן התמיכה של ראש הכפר, לראות מבעד לקליפה, זו אחריות גדולה. וקרבה גדולה עוד יותר, ומעולם לא הרגשתי שחלק מהזכויות שלי כרגע כוללות שאילת שאלות וקבלת תשובות אמתיות.
גם במה אני, הקטנה וחסרת השכלת החיים, יכולה לעזור לאדם שעל אחריותו ממלכה שלמה?
אני חיה באגואיזם נפרד, כמו כל אדם, ועליו מוטלת אחריות לצאת מגופו להחזיק ולתמוך בכל הכפר כולו
גופי נמשך אליו. בצורה כזו טהורה הפעם שגם אם רטובה, לא מיוחמת ולא רוצה מגע או תאווה.
מדדה על שש בצעדי בטיחות שקטים אליו, לנקודה שקרן השמש בדיוק מגיעה.
לא מעוניינת להפתיע, ולא לוקחת סיכון שהוא לא שמע את צעדי, אפילו שהוא לוחם מיומן ודורכת על חתיכת עלה בכוונה.
קור הרוח שלו במצבי דריכות גורמים לגוף שלי לרצות לזחול אליו עוד יותר. או אולי הוא יודע שזו אני, מבלי להסתכל. ואז אשאר מעריצה.
לדמות כזו גדולה, איך אני יכולה להציע עזרה? אחד שיודע מי מגיע לפני שהוא התוודה.
הנה, הספירלות בקצות האצבעות. בדבר אחד יכולה להועיל וזהו מגע. אנחנו משבט מרוחק, וכאן הוא מוערך פי כמה וכמה. הפתיחות הפיזית גדולה ומהר מאוד נעלמת ההפרדה בין שני האנשים
באומץ רב, מפחד מה אראה, אני מסתכלת על דמותו המתמסרת.
ידי מונחת על הבטן ומתגברת בבגרות על הרצון ללטף את הלחי.
נשימות. ראש הכפר נושם, האם אי פעם שמעת את הקצב?
היד השנייה עולה אל בית החזה. הכל איטי. החזה שלי דופק והידיים כמו גם הלחיים מלאות זרמים.
את גופי עוטפת הילה זהובה שמשאירה תחושה חמימה. המחשבות שלי נקיות וצלולות.
אני עוטפת את גופו, מעסה, מחממת ומזיזה. מתעכבת איפה שחסר, מתעכבת על נפילה או מעידה נפשית מלפני חודש שגרמה ליד להיות מעט יותר קפוצה,
מתעכבת על זיכרון ילדות שמצא את עצמו מונח באזור השכמות
מתעכבת על כפות הידיים, כי נהנת להחזיק אותן ולהכיר כל גימור בהן.
אני בתוכו, הגוף שנוגעת בו הוא גם חלק ממני. לוחצת ולחוצת, מוצאת ומתעכבת. ואז מלטפת, וחושבת בראש אהבה אהבה אהבה. אני אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך נעים, ראש הכפר. וכמה יפה אתה כשקרן השמש מכוונת ישירות אליך.
השמש החלה לרדת, אני מתחילה לחזור אל עצמי ומבינה שהטיול עומד להיגמר.
במקום אחד לא נגעתי, וזה רק בגלל שזה המקרה הנוכחי - את הגרון השארתי נקי.
כי לפיתה כזו זו בין היתר גם אמרה, אני חזקה. אני שומרת עליך. ויש גבולות שאותן אתו אני לא חוצה.
