אני הולכת מאחוריו ומועדת כל רגע, כפות הרגליים שלו כאלו גדולות ואני מסתרבלת, גם לא מוכנה להניח לכף ידו, והאחיזה בשתי ידיים מעקמת אותי עוד יותר.
פחדתי פחד מוות וכמעט ולא הסכמתי
הוא ביקש ממני אומץ וביקש גם אמון. יש בי אמון כשתופסים אותי בחצי הדרך לנפילה, אבל לא כשמורמת ממש ממש רגע לפני שנוגעת ברצפה. אני לא מצליחה להגיע לשם, לנקודה הכי נמוכה ושם לגלות קרקע יציבה.
בין לבין חייכתי לאנשים חיוך ללא עיניים, שלא שווה דבר, כדי להפיג מעט את המבוכה
״הו, ראש העיר, ומה עכשיו יהיה איתי? אהיה מרוצה וחזקה? אולי תגלה לי את סוף העלילה?״
אינטימיות לפתע. ולא איתו אלא עם זר. זה שורף בעצמות ובונה לי חומות. התבקשתי ללטף ולאהוב כמו באמת אדם לא מוכר
האדמה רועדת, אני מנוצלת.
אינטימיות זה שורף ויש לי כאב בפנים. לאהוב אנשים זרים זה לא טבעי, זה חסר אחראיות
אני אובייקט, כך רואה וטועה. וזה מזלזל באהבה ולא מעלה עד אליה, ולי מרגיש כמו ריצה בסיבובים בניסיון להגיע למטרה
ואולי זה חרטה ברטה ואני פשוט סגורה ורוצה להישאר בגבולות הכלוב המוכר
קפצו לי כולם, עשיתי משהו בפעם הראשונה ואני קצת שונה ומעניין אם תהיה פעם הבאה
