אני יודעת שכל סיפור שני מתחיל ״בממלכה רחוקה כך היה והיה...״ אפילו שמדובר על השכונה ליד, אז אנשים איבדו אמונה
אבל אני נשבעת שהפעם זה נכון
אז בממלכה רחוקה מצד אחד, סיפרו לי שיש ממלכה רחוקה מצד אחר, ששם דברים מתנהלים לא כשורה.
שם אין אמונה והגבה מורמת בתדירות די גבוהה.
שם אנשים שחיים ביחד קשורים באזיקים במקום בחבלי נשמה ושם אפילו אלוהים ישמור, צופרים ללא סיבה.
הזהירו אותי שהם מאוד רועשים שם האנשים ולמה לי לעשות דרך כזו ארוכה בשביל זוהמה.
אך אני לא האמנתי ורציתי לבדוק בעצמי איך יכול להיות שלא הכל ורוד.
הגעתי לשם, לממלכה הרחוקה מהצד שלי, שעכשיו כשאני כאן, היא קרובה.
עשיתי סיבוב בחוף, די נחמד. איש שלמד למבחן להיות אחות, ביקש שאשב לידו כי זה מרגיע אותו והסתכל עלי בפליאה, כאילו זו פעם ראשונה שהוא רואה הילה. אני נשבעת שזה קרה ועוד היום, הכל טרי.
אמנם זה נכון, ולא הרגשתי בטוחה. ישר שמתי על עצמי איזו שכבת הגנה, בדמות גבר שמחכה לי בבית עם הקישון ביד וראש נמר ערוף בצד. שקר גס. טעות ראשונה, אוי, ככה זה בממלכה הרחוקה שכעת בה אני שבויה.
הנשים לא מחבקות אחת את השנייה והחזה שלהן לא חשוף לראווה, גם את שלי לא חשפתי כי הפחד באוויר ואין לי מסכת חמצן משלי.
הגברים בניגוד לממלכה הכעת רחוקה שלי, לא בדיוק מרשימים. אין להם נוצות ושרירים של אמת וכפות ידיים מחוספסות מהגנות. לא רציתי לשים את הכתף על אף אחד שעבר והראש נשאר בודד וחסר תמיכה.
אמנם רק הגעתי, ונכון רועש וכשאני מנקה את הפנים יש מלא לכלוך שיוצא, אבל לא כזה נורא.
אני חסינה ובי לא פוגעים בכוונה תחילה.
ואם אני אאבד אמונה, מה ישאר?
אבל עודני צעירה, ולפי השמועות הצרות מתחילות בגיל הבא.
אז עכשיו אתעטף בכישופים, אסתכל אל האש ואכניס את היד,
בתקווה שככה משחקים.
