להיכנס למוסך, לנהל שיחה עם מי מהאנשים שם (כלומר מי מהגברים שם) גורם לי לתחושת לחץ קשה.
לא מדברת על לחץ מחרמן או מרגש, לא מדמיינת שם סצנות פורנו שראיתי בעבר. ממש לא.
כשאני נכנסת למוסך (או פחח - מה לעזאזל ההבדל?) אני מיד מרגישה קטנה וטפשית. אחת שאין לה מושג מהחיים שלה, ובעיקר שזה כתוב לי על המצח.
זה שילוב בין המבטים שננעצים בי פלוס הפרשנות שאני (כנראה) נותנת להם, אבל חוסר הביטחון שמשתלט עליי ברגע הכניסה למקומות האלה הופך לפניקה של ממש.
אני נאלמת בתוך תוכי.
מדקלמת את השאלות או הבקשות שיש לי, אבל כל המוח שלי כאילו נוזל החוצה. אני רק רוצה שמישהו יבוא ויקח ממני את ההתמודדות הזאת.
וזה לא שלא ניסיתי. אני כבר שנים עושה טסטים לאוטו, מתקשרת, בודקת, שואלת ומגיעה למוסכים (או פחחים) כשצריך.
במקרה הזה, practice ממש לא מייצר שום פרפקט.
מה קורה לי שם?
מה במקבץ גברים מלוכלכים בסרבלים מצליח כ"כ להלחיץ אותי?
אני רק יודעת, שגבר שלוקח את הזוועה הזאת ממני, לא רק הופך ליותר מוערץ אלא גם על הדרך גורם לי להתחרמן ממנו. כן, יותר טוב מכל מתנת יום הולדת או מחווה כלשהי.
ואולי, אני רק רוצה מישהו כמו אבא שלי
(אבל רק בקטע של המוסכים. בכל השאר, הרבה פחות).
