אחד הדברים שהכי מעסיקים אותי הוא הקושי שלי להכיל בדידות.
זה סוג של פרדוקס בעצם, כי מצד אחד רוב הזמן אני מרגישה שאני שונאת את כלל האנשים, יראה מהם או בזה להם (לרוב מאותן סיבות) ובעיקר מרגישה שהם פשוט כ"כ שונים ממני שאין שום סיכוי לגשר על הפער. אבל מצד שני, אני גם צריכה, ממש במובן של צורך, להרגיש חשובה, שזקוקים לי (ולא, ילדים לא נחשב, אלא אם הצורך היה להיות משרתת או נהגת) והכי חשוב- שדואגים לי.
הגעתי להבנה כבר מזמן שכשדואגים לי (ולא אמא שלי או חברות טרחניות) אני ממש מתרגשת מזה. זה מפליא אותי.
אני לא יודעת אם זה בגלל שאני לרוב עושה רושם של אחת שמסתדרת, או שפשוט לא הכרתי את האנשים הנכונים, אבל המקום הזה של גבר שדואג לך פשוט עושה לי את זה לחלוטין.
זה לא בקטע קלישאתי, אם כי לפעמים זה במובן הבסיסי ביותר. נניח אם ישאל מה אכלתי הבוקר.
ויותר מזה, אם יראה שאני מתפתלת בתשובה וילחץ, אז כנראה שהוא יקבל הצצה להפרעת האכילה שלי, ואז זה כבר מעבר לדאגה. זה לראות לתוכי. זה להרגיש שאכפת לו.
ואולי לשם בעצם זה מזוקק: אכפתיות אמיתית (ושוב, לא של החברות הטרחניות והנודניקיות). כזו שחופרת. שבאמת רוצה לדעת. ששואלת לא כדי לסמן וי, או מתחילה נושא ובורחת ממנו.
כי אני יודעת שרגש זה מהמם, ונעים וממלא, אבל אכפתיות זה הרבה יותר. זה באמת להיות שם. זה באמת לרצות לדעת ולא רק כי את בחרת לחשוף. זה להסתקרן ממך. זה לרצות ללמוד עלייך.
ומי שלא רוצה ללמוד עליי כנראה לא רוצה ולא מסוגל לעוד המון דברים אחרים.
הקטע הקשה הוא שאני תמיד מפילה את זה על עצמי. שאני כנראה פשוט לא מעניינת מספיק.
שלא רוצים לקלף את השכבות ולהבין.
ברור שתמיד יכול להיות שמסתתר שם פחד לדעת, אבל אני מאמינה שאהבה (אמיתית) מנצחת פחד. לפחות רוצה להאמין.
אז אני לא יפה מספיק
ולא מעניינת מספיק
ולא מסקרנת מספיק.
וזה מסתכם בבדידות, באופן הפשטני שאני מניחה לזה להסתכם. ואני צריכה לתרגל את העניין הזה. להיות שם בלבד הזה ולא להתעצב.
היום כבר לא מתים מבדידות.
כך לפחות אומרים.
