רוב הזמן קשה לי לצאת מאיזור הנוחות שלי.
אני אוהבת לחשוב שלא, אבל יודעת למעשה שכן.
אני חושבת שבגלל זה אני אוהבת את הטוטאליות שיש בי, כי כשאני אוהבת באמת, הכל נעשה פשוט יותר.
ההחלטות נעשות קלות משקל.
איתו?
מוכנה לעשות הכל. ללכת לטיולים (אני שונאת) וגם לישון באוהל אם צריך.
מסיבות (דווקא אוהבת, אבל יש מלא מסביב שמוציא את החשק), איפה והיכן שירצה.
הופעות (קשה לי ממש בהופעות) - מוכנה לחכות איתו גם ארבע שעות מראש על הדשא כדי לתפוס מקום.
חבר שלו שיסתכל עלינו מזדיינים? (ואולי יצטרף??) - מהמם. מתאים לי בול.
אז הבנתם.
סאבית.
טוטאלית.
פשוט כי צריכה מישהו מספיק חזק שיוציא אותי מאיזור הנוחות שלי. שונאת את הנוחות הזו. היא כ"כ מגבילה.
אתמול יצאתי משם קצת, אבל מחוסר ברירה. יומולדת של חבר שלא יכולתי לבאס ולא לבוא.
ברור שאחכ שמחתי שלא ויתרתי לעצמי (ת"א, חניה, לחות 200%)
40 אנשים קופצים עם אוזניות באמצע הרחוב. הכי לא אני.
והנה, הצלחתי ליהנות ממש. ניצחון קטן.
