בדרך הביתה, באוטו, אני מוצאת את עצמי שוב שומעת (ומדי פעם מגניבה גם מבטים) את ההרצאה שהוא נתן, לא כ"כ מזמן באותו קורס.
את נושא ההרצאה אני מכירה היטב, והוא לא מאד מעניין אותי.
אני מתרכזת (ברמזורים, כן?) בהבעות הפנים שלו כשהוא מדבר, בדרך שבה הוא מביע את עצמו, בשפה הגבוהה, הרהוטה.
מדהים איך הוא מצליח גם לדבר כ"כ רהוט וגם בגובה העיניים.
יודע להסביר בצורה כ"כ נהירה, דברים שלי בטח היה לוקח נצח להתנסח לגביהם.
מדי פעם הוא זורק איזו חצי בדיחה, בודק אם יש שאלות, ומשיב בנימוס לבבי לכל מי שטורח לשאול.
המפגש הזה היה כבר מזמן.
אני מקשיבה לו והגעגועים מציפים אותי.
אני רוצה את הקול החם שלו פה איתי עכשיו.
שילטף אותי בזמן שהוא מדבר אליי.
שיגיד לי מילים של הרצאות, של מפגשים. לא משנה לי בכלל.
המבט שלו תמיד ממיס אותי ומהירות הדיבור מתחרה עם הנשימות המהירות שלי.
הקול שלו בהקלטה מרגיע אותי קצת.
זו אמנם לא שיחה שלנו, כרגע, אבל זה משהו להתנחם בו כשהוא לא איתי. כשהוא לא יכול לגעת בי.
הגלים בבטן מתערבבים במחשבות סוטות, כאלה שבא לי לחלוק איתו בשקט.
הוא לא יחשוב שהן סוטות בכלל.
הוא יחבק אותי אליו חזק ויבקש שנהיה "כאילו סוטים" ביחד.
נפתח פה עולם חדש. מפחיד. מרגש.
הוא יכול להרוס אותנו והוא יכול לייצר את מה שאף אחד מאתנו עדיין לא הצליח לבד.
המרחק הזה מבקש לדעת אם החלטנו. אם נעשה את הדבר הנכון.
מריצה קדימה. זה כבר סוף המפגש, "זה מאד חשוב שתענו על המשוב שאני שולח לכם, ככה מצליחים לשפר ולהתקדם".
המילים מהדהדות חזק.
אולי נצליח.