לפני 4 שנים. 21 באוקטובר 2020 בשעה 7:32
אי אפשר באמת לחסום רגש.
הוא מבעבע ומפעפע מתוך החורים, מתוך הנקבוביות, צף ועולה כמו קצף שגולש מתוך בירה מנוערת.
הוא תוקף אותי ברגעים הצפויים ובאלו שפחות.
הוא בעיקר, כל הזמן שם.
אני אוהבת, משמע שאני חיה?
שיש אור בקצה המנהרה?
סך הכל, תמיד יש.
אתמול הוא סיפר להורים שלו.
היום פגישה ראשונה אצל העו"ד-מגשרת.
בקרוב הכל עומד להשתנות.
בעצם, כבר השתנה מזמן.
התפאורה פשוט תתחיל להסתנכרן עם השחקנים הראשיים.
כל אחד מהם ימצא את מקומו בתוך תפאורה חדשה. נקייה יותר. ובעיקר? אמיתית.
להיות אמיתיים עם עצמנו זו התכלית (בעיני).
העירום האמיתי.
