אני אגיד את הobvious, שכולם יודעים ומרגישים ואומרים תמיד. הכוונה לעניין של מעין 'חשבון נפש' שעושים (או מנסים לעשות) בשבוע/לקראת יום ההולדת.
זה אף פעם לא במכוון. זה לא יום כיפור אחרי הכל, אבל איך שלא הופכים את זה, זה מגיע לשם. למחשבות מזוקקות יחסית על רצונות, על הוויה כללית (יותר ופחות), הישגים וכל יתר השיט האמור.
אז הפעם זה היה קצת אחרת.
לא כי חשבון הנפש היה אחר. הוא דווקא היה ממש סטנדרטי, נדחף ומציק ונוכח.
זה לא זה.
אני חושבת שבפעם הראשונה מזה בערך 5-6 שנים לא הרגשתי מועקה ביום עצמו.
זה כן אומר ש(כמו תמיד) חששתי עד כמה ארגיש או לא ארגיש אהובה, מה "יעשו לי" (ברכות זה הכי חשוב!!! אבל פרחים קצת יותר), והייתה בי מן התרגשות מפגרת שעדיין מתעקשת להתקיים בימי הולדת,
אבל לא הייתה המועקה בגרון של ידיעה שהנה עובר לו עוד יום הולדת ואת לא במקום הנכון.
לראשונה מזה המון זמן הרגשתי במקום הנכון.
הרגשתי אני.
הצעד הזה של פירוק בית (שונאת לכנות את זה ככה. אפילו לא מרגיש לי ממש ככה) עם כל הקושי שלו, גם נותן לך להבין שאתה בלתי מנוצח. שאפשר הכל.
מעין עוצמה שבשליטה. שליטה על החיים שלך.
וזו תחושה משכרת.
הוא בא אחר הצהריים והביא לי שני בקבוקי יין שאני אוהבת. של הביוקר. הוא חיבק אותי חזק והיה ממש חמוד.
זה היה טיפה מוזר. הידיעה שאני לא "צריכה" לעשות איתו תכניות יומולדת כי הוא "בעלי", כשבעצם ממש לא בא לי להיות איתו.
ומנגד, אחרי 15 שנים של לחגוג לי ביחד, היה גם רגש קטן של עצבות. של השלמה.
הוא סיפר לי על הדייט האחרון שלו וצחקנו על משהו. הילדים בסלון רואים אבא ואמא חברים. צוחקים.
ואמרתי להם "איזה חמוד אבא, תראו מה הוא הביא לי מתנה" כי הוא באמת חמוד וגם כי חשוב שכל הזמן יראו שאנחנו ממש בסדר אחד עם השני. וזה נכון.
אז לכמה דקות נפלה עליי עצבות.
אחר כך, העצבות הפכה לפליאה. כי היכולת להיות שחקנים במגרש הזה של so called - חיים- היא לא מובנת מאליה.
היא לא קורית מעצמה.
אח"כ פשוט השתכרתי ועישנתי וערבבתי רגשות מכל מיני סוגים. זה הכל קל.
לפקוח עיניים אל מול המציאות ואז לברוח קצת אל מאחורי הקלעים.
יום הולדת שהיה ממש טוב. אבל ממש.
עוד שבוע, אני אפגוש אותו בהופעה פיצית 'בחצר'. אני כ"כ מתרגשת ולא יכולה לחכות כבר שיגיע...
מתנת יום הולדת אדירה.
