ברגע הראשון רציתי לכתוב שאני לא רגילה להתמודד עם עלבונות כאלה. לא ככה.
ואז הבנתי שזה ממש לא נכון. אני כן. רגילה.
למדתי במשך השנים לכסות את העלבון במשהו. לייצר לעצמי סיפורי כיסוי שכאילו יאפילו על העלבון וימסמסו אותו.
הם אף פעם לא באמת מיסמסו ותמיד נשארתי הילדה הזאת (או הנערה הזאת) שרוצה לשבת ב"מאחורה" של האוטובוס בטיול השנתי ולא מצליחה.
זו שמנסה כל הזמן לעשות שמיניות באוויר כדי שיבחינו בה.
שמשתמשת בגוף שלה ובפנים המתוקות שלה כדי שיתייחסו אליה (הבנים) ובכישורי ההתחברות שלה כדי להיות "החברה הטובה" (של הבנות).
וזה תמיד היה "כמעט".
אף פעם לא הרגשתי בטופ או אפילו קרוב לזה. לא הרגשתי שיש יותר מאחת או שתיים שבאמת אכפת להן ממני.
אני חושבת שבאופן פשטני כלשהו זה גם מקור המשיכה שלי לבדסמ. הצורך הזה שיספרו אותי. שיהיה לי תפקיד. שאהיה פונקציה.
עם השנים זה כביכול השתנה. היחסים השתנו, האנשים נעשו פחות חשובים. נכנסה זוגיות לתמונה, ששינתה את כל המהלכים.
ועדיין, ההרגשה הזאת שצריך מאד מאד להתאמץ כדי לקבל תשומת לב, לא הרפתה ממני.
ברגע שהורדתי את הרגל מהגז, הכל נמוג.
הכל עליי. תמיד.
ועייפתי.
אני חושבת שבאמת החלטתי שלא אכפת לי יותר. אמיתי. לא פאסיב אגרסיב כזה.
לפעמים גם זכיתי להיות מופתעת מאנשים שבאמת הוכיחו לי שהם אוהבים ורוצים.
מי יודע, אולי כבר הפסקתי לראות סימנים.
ועכשיו?
כאילו הכל קצת התחיל מחדש.
התפאורה שטייחה את התחושות הללו כבר לא קיימת. וטוב שכך, אבל העלבון צורב.
ההבנה שאת פשוט לא מספיק עבורם. שאת לא רלוונטית. שאת צריכה להתחנן או לבקש ממש, ואת לא רוצה.
אז דמעות עלו לי בגרון ודגדגו את הצורך להוציא אותן. כמה פעמים ביומיים האחרונים.
אני בעד הסקת מסקנות. תמיד. אוהבת ללמוד ממה שקורה ולא להתחפר באיזורי הנוחות שלי, אסל זה קשה מדי. צורב מדי.
אולי כשיעבור זעם.
