כולנו צריכים אהבה.
כך או אחרת.
ההבדל הוא באופן שבו נתרגם את הצורך למילים ולמעשים.
לכל אחד הפרשנות שלו. הדרך שלו, בין אם מודעת (ולרוב היא לא) ובין אם לא.
אצלי החיבור הוא לכוח. תמיד היה.
איך שאני לא אהפוך את זה, הכל מתחיל ונגמר שם. שליטה מלמטה?, אולי.
העולם הזה, של אהבה, מלא בקלישאות, או פסיכולוגיה בשקל. כולנו משחזרים שם את העבר שלנו ואת הצלקות הותירו בנו אירועים חשובים או גם כאלה אזוטריים בלבד. זה פשוט ככה.
קצת כמו היכולת שלנו לאהוב את עצמנו.
אנחנו נולדים, ומה קורה?
אלה שצריכים לאהוב אותנו, עאלק ללא תנאי, מתחילים לשים תנאים על גבי תנאים ושם הכל נהרס.
שלא נדבר על זה שבאותם ימים אף אחד לא חשב על הילד "במרכז" ועל המיכל העדין שלו ומה ואיך הוא יכול להכיל את כל מה שמפילים עליו, ועוד.
היה פשוט (כביכול). אחד ועוד אחד שווה 2. יש תבנית ויש ריבוע. לא יוצאים מגבולות הגזרה.
ואני יצאתי.
בהתחלה בהיסוס ואחר כך אפילו בזעם.
וזה עלה לי. די ביוקר אפילו.
בשביל לתת לך לאהוב אותי, או בכלל להאמין לך, אני צריכה שתוכיח שזה אמיתי. שתכאב. שתסבול אפילו. וכל זה כשאני לא באמת מאמינה בסבל. זה חמוד, אבל מיותר בעצם, כי הסבל הוא בילד אין. וכל דבר שממילא שם, אין סיבה לייצר אותו אקסטרה. להרבות בו. אם כבר להפך.
כשמישהו אוהב אותי, בתוך תוכי אני מאמינה שמשהו באמת לא בסדר איתו. שהוא מפספס. שהוא לא מבין.
אז אני מוצאת. בקלות.
איפה הוא נכנע. איפה הוא מפסיק. איפה הוא מוותר.
באיזשהו מקום זה קל פתאום יותר. הכל מתאזן. ההוכחה ניצחת.
באמת אי אפשר לאהוב אותי.
הכל חוזר למקום. מתיישר.
אהבה ללא תנאי? לא בבית ספרנו (או בביתנו). ואני? כנראה שלא עומדת בתנאים.
