אתה פותח לי את הדלת בלי חולצה.
אני מופתעת לרגע. לא כי זה לא הולם אותך, להפך, זה פשוט מהיר מדי. לך.
אני שוקעת בספה החדשה, מלטפת את הכלב שלך (לעתים נדמה לי שהוא אנושי יותר ממך), מרגישה רחוקה ואפילו טיפה מבוישת.
אתה יודע לגרום לי לתהות לפעמים.
מתכרבלת, הג'וינט בפה שלי, עוצמת עיניים ומתמכרת לצלילים.
אתה אומר משהו, מספר לי, ואני מהנהנת.
הכמיהה שלך מצליחה לחדור אליי ואני לא מתאפקת. לא מבינה למה תמיד זו אני שצריכה לקבוע את הקצב. את העצב.
מרימה את עצמי ומשתחלת לצד השני.
אתה שם. פרוש.
אני מעסה את כף הרגל שלך בדיוק באופן שמעצבן אותך, מחכה לראות מתי תישבר.
זה מבעבע.
אני מרגישה את הנשימות שלך.
הירוק בעיניים שלך זועם מדי ואתה מעיף לי סטירה.
כזו שאחר כך גורמת לך לעסות לי את הלחי כמעט עד שכואב.
אתה הופך אותי על הבטן. הידיים שלך כבר חופרות בי.
אני ממשיכה לנסות. מתחפרת על הירך שלך, מנסה בחוסר הצלחה לכוון את השפתיים לכיוון הזין שלך. זה מאבק עיקש. מיותר.
שום דבר לא יקרה עד שלא תרצה. עד שלא תגיד. עד שלא תיקח בשתי ידיים את הפנים שלי היישר לתוך השקע שבין הירכיים שלך.
אין לי סבלנות. ואין לי כבר בגדים.
מרגישה איך אני מטפטפת על הספה החדשה. זה טיפה משמח אותי. כמו כלבה שמסמנת את השטח שלה. מנסה לפחות.
אתה נכנע לי.
נותן לי להתיישב עליך עם הגב. נועץ בי זין שבכלל רציתי שיידחק לי לתוך הפה, אבל לא מנסה להתווכח. אני יודעת מה אתה צריך.
אתה נעוץ בי ואני משחררת. נותנת לעצמי ליפול קדימה, להשעין לחי כאובה על הספה ולהרגיש את הדפיקות.
זה מרגיע אותי.
אתה אומר משהו ואני לא שומעת. לא רואה.
מחפשת את כפות הרגליים שלך להיאחז.
אתה מאפשר לי.
לפעמים גם אתה יודע, מה אני צריכה.