השולט אומר לי היום כשאני אוספת אותו "את יודעת? היום זה בדיוק שנה ושלושה ימים מהיום שסיפרתם לנו שאתם נפרדים. זה היה ב-2 בינואר"...
אז שנייה אחרי שהתעלפתי מהילד (טוב, לא באמת. מרוב שהוא מדהים, זה כבר קצת פחות מדהים בכל פעם), קלטתי שבאמת עברה שנה. שנה מאז שיצאנו כל אחד לדרך חדשה. שנה של מלא תהפוכות, וגם מלא מלא שגרה.
המון תובנות. המון נסיונות להישאר מחוברת לעצמי ולא להתנתק רגשית (בכל זאת, עשיתי את זה המון המון שנים וקשה להיפטר מהרגלים ;)), הרבה רגשות אשמה שאני מנסה לנער בכל יום מחדש, ובכלל, סוג של ג'ייסי חדשה קצת.
אבל באמת שקצת. המהות נותרה זהה. הצורך נותר בוער. הלבד רק התחדד, והריקנות כנראה כאן כדי להישאר.
אז בסדר. כמו שאמרתי לשולט, לפעמים מה שיש, זה פשוט מה שיש וצריך לקבל את זה. לא תמיד חייבים לאהוב את זה, אבל גם לא לצפות לשינוי.
אחותו עדיין מייחלת שנהיה שוב ביחד ביום מן הימים. זה ברור.
השולט, מפוקח יותר. "אני אוהב אותך גם ככה. יש לי עכשיו פשוט כמה משפחות. משפחה שלנו איתך, וגם משפחה שלנו עם אבא. ולפעמים, כשאנחנו עושים דברים כולנו אז גם יש את המשפחה שלנו של פעם".
כן. של פעם.
הוא יודע להיות מדויק.
