אם יש דבר טוב (יש כמה אפילו) שהביאו עמם הגירושין, זה הלוא העול המשפחתי.
זה עול מורכב, עבורי לפחות, כזה שהולך המון שנים אחורה, גדוש בחצאי טראומות משפחתיות מן העבר, אבל (או בעיקר) נובע ממצוקה של אדם (כאמור *אני*) סוליסט מדי, שלא מצליח אפילו להרגיש נוח בקונסטלציה משפחתית, הכי בסיסית.
ניסיתי להבין את זה במשך שנים, ובאיזשהו שלב הפסקתי לנסות ופשוט השלמתי עם המצב.
אני לא בנאדם של הצגות, של העמדות פנים. לא כי אני לא טובה בזה, אני דווקא די כן, אבל אני סובלת מזה.
אז שנים שסבלתי בשקט (יחסי) תוך כדי מחשבה או הבנה שאני כנראה דפוקה במיוחד אם בבוא החגים עלינו לטובה, תמיד העדפתי להיות בעבודה, וכל מחשבה על 'אירוע', 'טיול' או אפילו סתם ארוחה משפחתית (אפילו לא אלה הזוועתיות של "ערב החג") גרמו לי לחרדות עזות.
לימים, הבנתי בדיעבד את מה שהוביל (גם) לפירוק נישואיי, וזה, אם אפשר איכשהו לנסות להסביר- יושב על חוסר. חוסר באהבה, בתשוקה, ובעיקר- בצורך והזדקקות.
כן, זה בלוג באתר בדסמי, הבנתי. אז כאן החיבור.
הצורך.
יישמע דפוק אולי, אבל הערצה אפילו. מבט שיפנה כלפי מעלה (מטאפורית, אני לא פוסלת על גובה (כל עוד זה מעל 1.70)), והללו, ובכן, לא נכחו שם.
זה מדהים כמה משהו כמו "מערכת יחסים" מעוררת, מרימה, מאתגרת- יכולה להוציא ממך את כל מה שחשבת שאולי אין בך.
את הרצון לקום בבוקר למשל, את החשק "לעשות דברים" (התיקון האוטו' שינה ל- *גברים*, שזה משעשע, ולא בלתי הגיוני בעולמי),
ובכל מקרה, כנראה (או שסתם בא לי לחשוב ככה)- את היכולת לשרוד, גם אירועים משפחתיים ברמה כזו או אחרת.
מדמיינת אותנו עוברים את זה בלי למצמץ. בסוג של הנאה אפילו.
פשוט כי יש לנו אחד את השני שם.
תכלס, זה כנראה העניין.
אז גירושין. לכאורה קוצצו מחצית מהחגים, אבל מסתבר שאצלנו זה רק לכאורה.
בפועל?
מעולם לא חגגנו כל כך הרבה. הילדים מתעקשים עלינו (עד מתי???).
בראשון כולם אצלי. כולל החמים לשעבר.
הגרוש רצה להביא גם את בת הזוג שלו, אבל חששתי שאמא שלי לא תעמוד בזה. בכל זאת, היא צריכה (עוד) קצת זמן.