***
רק פעם אחת הם לקחו חדר. די דלוח יש לומר.
היא זוכרת מה היא לבשה, שמלה שבוודאי לא עולה עליה יותר. ירוקה, קצרה וצמודה, עם רוכסן שנפתח עד לגובה התחתונים.
היא דמיינה איך הוא יפתח את הרוכסן באיטיות ויחפון את שדיה.
זה לא קרה.
ההתרגשות הייתה בשיאה. כמו שני ילדים. שני שובבים. מאוהבים, רגע לפני שהודו בזה.
הוא הביא אספקה. "ציוד". רצה אולי לתת לה "חוויה". כזו בדס"מית של שולט קשוח, או לפחות כזה שהיה פעם, אל מול נשלטת שלא באמת מכירה את עצמה ככה. עדיין.
בסופו של דבר הם כמעט ולא השתמשו בכלום.
לקח לה זמן. הרגיש כמעט נצח.
היא התביישה אל מול הפתיחות שלו. התכווצה. ביקשה שיעמעם את האורות. שיתן לה רגע.
היא לא בטוחה אם נתן. אם היה ניתן.
היה שם פחד, וכמיהה, ותשוקה ובעיקר המון המון למידה אחד את השני.
לא למידה של הגוף, כלומר גם. קצת. יותר למידה של הנפש. של מה שמכאיב, מצחיק, מעליב.
של שני אנשים רגישים מדי שלא באמת מבינים מה הם עושים ולאן תוביל הדרך.
אחד שחשב שהמסלול ידוע, רק כי הלך בו עשרות פעמים. כי הריח דומה, התחושות, האנרגיה.
אבל דומה זה כמעט. זה דומה.
זה לא *בדיוק*.
(בהתחלה, אתה חושב שאתה יודע. הדמיון יכול לתעתע.),
ואחת שחשבה שזו רק הרפתקה. שהיא עושה את מה שאסור או בעצם מותר. שהיא מקשיבה שוב לפעימות הלב שלה.
***
היא גמרה אז. נדמה שזה לקח שעות. סביר שלא, אבל די הרבה זמן.
זה היה לו חשוב אז, שתגמור.
כאילו שזה מה שמסמן את הצלחת האירוע. כמו שטח כבוש או כזה שנכבש.
והיא שכבה ערומה ומזיעה אחרי שהיד שלו כולה חפרה בתוכה, ושמעה סיפורים. המון.
היא כבר לא זוכרת את רובם. למרות שעוד תשמע אותם בהמשך.
***
מיוזעים ועירומים, הוא חיבק אותה לתוכו.
ואז הוא מיהר.
יש עוד חתונה להגיע אליה. יש חיים שלמים שמחכים מחוץ לחדר ההוא הדלוח.
צריך לקום. לשטוף את הגוף שהיה שם.
***
היא שונאת קלישאות אבל אוהבת אותו.
וגם אוהבת לאהוב אותו.
**
וזה לא אותו הדבר.