בשנים שאני עובר בפטיש הנפלא הזה, אני רואה כמה מימושו הוא שיווי משקל עדין, מארג מורכב של חוטים דקים. חוטים של בניית אמון, חציות גשר של החלטה שלא קל לקבל, סבלנות אין קץ עד שהסקרנית מגייסת את האומץ.
בכל שלב יכול חוט להיקרע, והמארג כולו נפרם.
זה מובן. דגדוגים זה לא פטיש נפוץ כל כך, והמעבר מסקרנות להידלקות ולמימוש הוא לא טריוויאלי כלל וכלל.
גם אני הפסקתי בעבר את התהליך באמצעו כשמשהו לא מצא חן בעיני, כשחשבתי שעלול להיגרם נזק או ייפתח פתח לדרמות לא רצויות אחרי.
אבל ברוב הפעמים שהתהליך הופסק הוא הופסק שלא ברצוני. בכל זאת אני המדגדג, היא המדוגדגת. אני קושר, והיא נקשרת, חשופה וחסרת הגנה, מול גבר שהכירה רק לאחרונה. זה אך טבעי.
איך אוכלים את זה? זוכרים שזה חלק מהמשחק ולא מתייאשים.
אשר לי, מקרים כאלה מחזירים אותי לימי כנער צעיר. נער שחשב שהוא לבד בעולם עם הפטיש שלו. נער שעוד לא ידע שקוראים לזה פטיש...
נער שלפני הכל רצה אוזן קשבת, לדבר עם מישהי על העולם המופלא הזה שחשב שהוא התושב היחיד שלו. כי מי חשב אז שאזכה לממש אותו?
ואז אני מבין שגם בתהליכים שנפסקו ניצחתי.
ניצחתי כי לא התייאשתי. כי מישהי הסתקרנה, וחקרה, ולמדה, והציצה לתוך העולם שלי ולו לרגע.
זה לא דבר של מה בכך.