אם תדגדגונו, הלא נצחק?

להיות מדגדג זה להיות סבלני. סבלני כמו הזמן עצמו. סבלני כמו אותו חכם סיני שאמר שעוד לא ידוע אם ארצות הברית זו הצלחה, כי היא קיימת פחות מ-250 שנה.

להיות מדגדג זה להיות מעצב אומן. לדעת לשזור חוטים עדינים ודקים של אמון, עיטורי תחרה של חציות רוביקון של החלטה, לוליינויות מכחול של גיוס אומץ, ולחבר הכל לאריג מורכב ויפהפה שלא דומה לשום אריג שהיה קיים לפניו. וכל הזמן לדעת שכל חוט עדין יכול להיקרע בקלות ולפרום את האריג כולו.

להיות מדגדג זה להיות הרפתקן. טייל חוקר כמו מגלי העולם הגדולים, טייל חוקר של גוף ונפש. לחקור את הגוף של המדוגדגת באצבעות ובלשון ובפה ובאביזרים, לגלות איי מטמון עם אוצרות נסתרים של דגדוג ועונג, ללמוד ולהכיר ביחד מה שגם היא לא ידעה לפעמים על הגוף שלה. לגייס את יכולות התקשורת והפסיכולוגיה כדי להגביר עוד יותר את החווייה. ותמיד תמיד לזכור שהיא עולם ומלואו, מורכבת ומופלאה, וכמה שלא מצאת - תמיד יש עוד מקומות שלא חקרת, אזורים שלא סיירת בהם, סודות שלא גילית. הסקרנות לעולם תנקר, כי כך זה עם חוקרים.

להיות מדגדג זה להיות חולם. גם אחרי שהגשמת פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה להתגעגע כל פעם לסשן הבא.

להיות מדגדג זה להיות מאהב. להיטמע בתגובות של המדוגדגת, להתמוסס אל תוך הצחוק שלה, להתמזג עם הריקוד שלה בכבליה, להיות מותך אל היורה הרותחת של התשוקה והעונג שלה. להיות מדגדג זה לאהוב עד כלות.

להיות מדגדג זה להיות תבנית גוף מדוגדגתו.

להיות מדגדג זה לאהוב עד כלות.

כן, אני יודע, כבר אמרתי את זה.