אם תדגדגונו, הלא נצחק?

אנשי הכאב, מן הסתם הרוב המכריע בכלוב, מכירים היטב את הצד האחורי של הגוף. כר פורה וטבעי לספאנקינג, קיינינג, שוטים ועקרבים.
אנשי הדגדוג, לעומת זאת, מכל מה שראיתי, מעדיפים את הצד הקדמי של הגוף. גם במעשה וגם בפנטזיה. יש בזה מן ההגיון, הפטמות, הבטן, כל כך הרבה נקודות מופלאות נמצאות בצד הקדמי של הגוף. וגם הפנים, העיניים, המבט.
התנוחה הקלאסית של מדוגדגת קשורה בפוזת X, ארבע גפיים לארבע פינות, על גבה. אין רע בה, כל פטישיסט דגדוג גדל עליה ואני מת עליה גם היום. אבל היא חוסמת גישה לצד האחורי של הגוף, שנשאר זנוח ולא מתויר.
וחבל. כל כך חבל. אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.
חצי עולם של מרחב רגיש ומופלא נותר כמו טרה נוליוס, ארץ שלא שייכת לאיש ואיש אינו שואף לכבוש.
שקע הגב, אחורי הירכיים, התחת... אזורים מופלאים למסע של אצבעות מדגדגות. ומנסיוני, חריץ התחת והחור עצמו רגישים מאד לאביזרים, נוצה, מכחול, כיד הדמיון. הרבה יותר מאזורים אחרים, שבהם האביזרים פחות משפיעים ועדיפות האצבעות והלשון.
פוזת ה-X אבל על הבטן, או הוגטיי טוב... גיוון שחייבים לנסות. ריקוד-דגדוג אחר לגמרי. חופש התנועה של מדוגדגת שכובה על בטנה קטן יותר, אבל ריקוד של תחת רגיש ומדוגדג הוא מראה ששוטף את העיניים. נסו ותהנו.
ויש את עניין המבט.
אני מאד אוהב להסתכל בעיניים של המדוגדגת. המבט הזה של עונג וסבל וצחוק ובכי ותחנונים והפתעה. זה קצת חסר כשהיא על הבטן, למרות שהיא יכולה לפעמים לשלוח מבט מעבר לכתף.
מצד שני, היא גם לא רואה מאין תבוא עליה המתקפה הבאה. החושים האחרים מתחדדים, הרגישות למגע עולה... זה הכי קרוב שיש לכיסוי עיניים בלי כיסוי עיניים (שבו אני לא אוהב להשתמש).
ותמיד נשמרת הגישה לבתי השחי, למתניים, לצלעות, לכפות הרגליים...
אז למה להשאיר חצי עולם כארץ הפקר לא נודעת?
ולמה לבחור אם אפשר גם וגם?...