לפני 3 שנים. 8 בינואר 2021 בשעה 12:55
השיחות המרתקות עם המדוגדגת הצעירה דעכו לאחרונה. באשמתי, יש להודות. הייתי עסוק במיליון דברים ובכלל לא חשבתי על דגדוגים. חבל.
אבל לפני שדעכו, היא שאלה אותי: היית מעדיף שהפטיש הזה לא יהיה חלק ממך? היית מוותר עליו?
חשבתי על זה.
האם הייתי מעדיף חיים ונילים, חסרי מודעות, ללא התסכולים של הפטיש הדי נדיר הזה, בלי הכמעטים, בלי הסירובים המנומסים והפחות מנומסים, בלי קצות החוט שנפרמו לפני שהובילו למשהו? והיו לי לא מעט כאלה.
אבל לא. בחיים לא! אין סיכוי שהייתי מוותר עליו.
כי כשזה כן קורה...
אין שום ריגוש ונילי שידמה לו. הסערה המושלמת, המסע על זנב השביט, אש הגהינום ועונג גן העדן, הנחשול הזה של התשוקה, הקשב העל אנושי לכל מגע, לכל תגובה, לכל צחוק, לכל תנועה...
רק פטישיסט אמיתי יודע את כל אלה.
זה שווה את כל האכזבות והתסכולים שבדרך.
בחיים לא הייתי מוותר על זה.