אם תדגדגונו, הלא נצחק?

יש משהו מיוחד בסשן דגדוגים בזמן סערת גשם. כמה שיותר גשם, כמה שיותר ברקים ורעמים.

פסיכולוגיה משדרגת סשן דגדוגים לאין ערוך. הרגשת הפגיעות, כאילו vulnerability, של המדוגדגת, מגבירה את הרגישות פי כמה. העירום, הקשירה שפותחת את כל המקומות הכי רגישים, הידיעה שאי אפשר לסגור אותם, אין להתגונן ואין לברוח... ולזה נוסף הגשם.

הגשם דופק בחוץ, הרעמים רועמים. הם מתערבבים בצרחות הצחוק שלה, מבליעים אותן. אנשים לא מסתובבים בחוץ ואתם כאילו לבד בעולם. הרעש שיוצא ממנה הוא כמו קול קורא במדבר. והיא יודעת את זה, גם בסערת הדגדוגים זה יושב לה איפשהו באחורי המוח. תחושת הפגיעות מתעצמת עוד יותר, הרגישות מתעצמת יחד איתה.

אין מה לדאוג מהקור, לא צריך תנור, למרות העירום וההיחשפות. דגדוגים זו פעילות מחממת מאד. מאד מאד.

סשן דגדוגים בזמן סערת גשם. איזה כיף.

נזכר ומתגעגע.