להביט לה בעיניים כשהאצבעות שלי מדגדגות אותה.
עמוק עמוק עד למוח המוכה במכות הלם של דגדוג שהופכות לכל עולמה.
לראות שם את הכל.
את ברק הצחוק הלא רצוני, הבלתי נשלט.
את הררי העונג וגאיות הסבל.
את ענני דמעות הצחוק ההולכים ומתעבים, מאיימים להישבר ולהוריד מבול בכל שנייה.
את המתיחות של המאמץ. המאמץ להימלט מהכבלים, לברוח מתוך הגוף הרגיש שפועל נגדה, מהתחושות שאין לעמוד בהן. המאמץ להוריד את הזרועות המתוחות על בתי השחי הפתוחים והרגישים, להתכווץ על הבטן והצלעות והמותניים, להסתיר את השדיים העולים ויורדים ונרעדים בכל פרץ צחוק, לכסות את הפטמות הזקורות והמזמינות, לסגור את הרגליים הפשוקות על הדגדגן החשוף והתפוח, לייבש את נהרות הרטיבות המסגירה, לבעוט את האצבעות המדגדגות בכפות הרגליים כמו נמלי אש.
את ההכרה בחוסר התוחלת.
את תהומות חוסר האונים ושאול התחנונים.
את ניצוץ ההבנה ממה שהיא רואה בעיניים שלי, את הטירוף, את הרצון, ושזה לא הולך להיגמר בקרוב.
את רעם הידיעה שהתגובות שלה רק ממריצות אותי לדגדג עוד, לגרות עוד, ללקק עוד, לשחק בה עוד.
וכל זה לזמן קצר עד שהעיניים נעצמות בחוזקה והצוואר נמתח אחורה והראש מיטלטל מצד לצד בצחוק הולך ומתחזק, שלא יכול לפרוק את סבל הדגדוג המצטבר, את העונג הגואה והולך.