אם תדגדגונו, הלא נצחק?

לא כל הנשים שדגדגתי בחיי נראו כמו דוגמניות. 

אבל כשהן היו קשורות, ערומות ומפושקות, מדוגדגות עד שהדגדוג הפך לכל עולמן, כולן נראו כמו מלאכיות.

כולן. בלי יוצאת מן הכלל. כמו נימפות שמיימיות שצנחו היישר מהמיתולוגיה היוונית אל הכבלים שמגלים את כל אוצרותיהן, חושפים את כל סודותיהן, פותחים את קצות העצבים לדגדוגים.

מה יש בו, בדגדוג, שמוציא מהמדוגדגת את כל היופי הזה?

מה יש בתנועות האלה, המאבק להשתחרר ולהגן על המקומות הכי רגישים, בחוסר האונים, בצחוק המשתולל, שמוריד את המנעול מהכספת הכי כמוסה?

מה יש במבט הפרייסלס הזה שמערב הלם וצחוק, כשהיא מרגישה פתאום כמה היא נוטפת ומגורה, שמשפריץ החוצה את כל פוטנציאל הסקסיות שלה עד הטיפה האחרונה?

זה כל כך שלם, הפטיש הזה. הכל יש בו.