ריח של דם

היא ישבה עלי כשאני בתוכה. 

אשתי ניגשה אליה והן החלו להתנשק. בתשוקה. בעוצמה. 

הרגשתי את התגובה של הגוף שלה למגע של אשתי. 

הסתכלתי עליהן, כמה שהן יפות. 

ואז בעלה הכניס לאישתי אצבע לכוס. 

יש רגעים בחיים שלא צריך להוסיף להם כלום. 

יש רגעים שהם מדהימים כמו שהם. 

שלמות. 

לפני כמה זמן, פניתי למישהי כאן בכלוב. זה לא בדיוק התקדם לכיוון שרציתי. הראתי את ההתכתבות לחברה סאבית שתסביר איך זה נראה מהצד שלה. זאת אותה אחת מהכותרת משנה של הבלוג. 

היא ביקשה שאשלח לה את התמונה ששלחתי. היא הסתכלה ובמבט אחת אמרה שאני מפגר, שזאת התמונה הכי לא סקסית שהיא ראתה ושהיא היתה מגיבה אותו הדבר. בנוסף קיבלתי הנחיות איך כן להצטלם כולל מה ללבוש ואיך לעמוד. 

ביקשתי מאשתי שתצלם אותי. גם היא מכותרת המשנה של הבלוג. אחרי כמה צילומים ועריכות הגענו לתמונה שהיתה מקובלת על שתיהן. 

הבעיה שאני לא בטוח שאפשר להסתמך על דעתן. שתיהן במילא חושבות שאני סקסי. אחרת הן לא היו עושות איתי סקס. כך שאני תקוע עם תמונה שהיא יותר טובה, אבל לא ברור אם היא מספיק טובה. 

לפעמים קצת מביך אותי לספר לחברים על הבעיות שלי בחיים :)

אני זונת הטראנס הקטנה שלך

אני ארקוד למה שרק תשים

אני אכנע ללא תנאי

אתה תקבע את התנוחה

תיפתח לי את התחת 

תקרע לי את הצורה

רק אל תתייחס כשאבקש רחמים

כי ככה אני אוהב את זה

אני יכול רק להתנצל

על זה שחשבתי שאתה

מרגיש משהו כלפי

לא ידעתי שאפשר לגעת בי ככה 

רק תמשיך לתת לי בראש

כי אלוהים הוא הדיג׳יי

ואני

זונת הטראנס הקטנה שלך

ואני ארקוד למה שרק תשים 

בואי אליי, לביאה שלי. 

אם ארגיש שאת אינך כולך שלי,

אני אתלוש את הוולדים שלך מרחמך

ואוכל אותם

עד שלא ישאר ספק

יאללה. תקומי. ארזתי את הדברים שלנו. חייבים להתחפף מכאן לפני שהם מגיעים.״

אני זורק עלייך ערימה של בגדים. את מסתכלת עליי במבט חצי ישן. מתחילה לפתוח את הפה להגיד משהו אבל מוותרת. בלי להגיד מילה ובלי להזיז ממני את המבט את קמה, מתפשטת, לובשת את הבגדים שנתתי לך ושואלת ״אז איפה הקפה שלי?״.  אני צוחק ועונה לך ״יאללה, פושטקית. הולכים״.

אני לוקח את התיקים עם הנשקים והולך לאופנוע. ההארלי השחור והגדול עומד מכוסה. אני מוריד את הכיסוי ומניע אותו. הוא עושה גירגור נעים שכזה. אני מסדר את הנשקים. את מצטרפת ומארגנת יפה את כל חומרי החבלה במקום. 

אנחנו לובשים את מעילי העור ואני מתיישב על האופנוע. זה נעים להרגיש את הרעד מהמנוע בין הרגליים. את עולה ומחבקת אותי מאחור. המגע שלך גורם לי להרגיש חום נעים בבטן ואני לוחץ על הגז. את מחזיקה אותי חזק כדי לא ליפול.

״ניסע לנמל?״ אני שואל אותך. את מחייכת את החיוך היפה שלך ועושה כן עם הראש.

אנחנו מגיעים לפתח הנמל ומבפנים מגיעה ניידת. אני לוחץ על הבלמים ולוקח את האופנוע בחצי סיבוב, שתהיה לך זווית טובה. את שולפת שני תתי מקלע קטנים ומרססת אותה. החלונות מתנפצים, הצמיגים נקרעים והניידת מתנגשת לתוך מכולה ברעש אדיר.

שנינו מתנשמים בכבדות. ההארלי מגרגר כמו שרק הארלי יודע. בקצב המטריף של מנוע V. פרם פרם פרם. אנחנו מסתכלים אחד על השני. מחייכים. ״פושטקית קטנה״ אני אומר לך ושנינו מתחילים לצחוק.

אני לוחץ מעט על המצערת והאופנוע מגרגר ביתר עוצמה. את תופסת אותי חזק. חופרת לתוכי. ״לאן עכשיו?״ את שואלת. הקול שלך מסעיר משהו בתוכי. ״למקום אחר כנראה״ אני אומר. מנסה להישמע רגוע. ״בואי ניסע לאורך החוף. רחוק מכאן״.

אנחנו נוסעים עוד מעל לשעה על האופנוע לאורך החוף. את נשענת עליי ואני מרגיש את החזה שלך על הגב שלי. את הידיים שלך עליי. את הנשימה שלך. את הרוח הקרירה והנעימה של הים. אני אוהב את הריח של המלח.

אנחנו מגיעים לאזור עם סלעים שאפשר להחביא בהם את האופנוע. את יורדת מהאופנוע ואני גורר אותו למחבוא. תוך כדי שאני מכסה את האופנוע אני שומע שתי יריות.

אני מסתובב במהירות. אני רואה אותך עם אקדח ביד ועשר מטר מולך מוטלת גופה של גבר די גדול. ״שיט. פושטקית. שיט. שיט. שיט.״ אני אומר. ״חשבתי שהוא שוטר״ את אומרת בחצי חיוך מתנצל.

אני חוזר לאופנוע ומביא עט חפירה. את עומדת ומסתכלת עלי בזמן שאני חופר בור לגופה. אני גורר אותה לבור ומכסה. אני כולי מלא זיעה, חול ודם.

כל הזמן הזה את מסתכלת עלי במבט חולמני. ״מה יהיה, פושטקית?״ אני שואל. ואת פשוט מסתכלת עלי ובתנועה אחת הבגדים שלך נופלים ממך ואת עומדת מולי ערומה.