ריח של דם

לפני 13 שנים עשיתי סדנת שיבורי. אפילו הייתי די טוב בזה. 

היום אין לי חבלים צבעוניים יפים ואני די חלוד.

מצד שני, זה כיף לחזור.

״אני לא מבינה מה הקטע בלקשור אנשים״ היא אמרה לי. 

רבע שעה אחרי:

״אז איך זה להיות קשורה?״ שאלתי

״כיף״ היא ענתה. החיוך על הפנים שלה אמר הכל. היא נראתה רגועה ומשוחררת. 

״להצליף בך?״

״תעשה מה שאתה רוצה״ הנא אמרה עם חיוך מזמין, ״רק שלא ישארו סימנים.״

כבר מזמן הפנמתי שמישהי שהיא באמת מאה אחוז ונילית לא תימשך אליי. זה תמיד כיף לגלות כמה זה נכון :)

״אני רוצה לגמור״ אמרת לי.

״פעם אחת את תתחנני באמת״ עניתי.

לא עוד בקשה מנומסת שאני אסכים לה, כי זה לא משנה לי. תחינה אמיתית. כזאת שבאה מהלב. 

לא ויתרת לעצמך. שעה וחצי המשכת לאונן בלי לגמור. ניסית לבקש, להציע, לשכנע. המוח החריף שלך לא הפסיק להמציא תירוצים.  

וברגע אחד זה קרה. ההעברה המוחלטת של הכוח. ההבנה שזה לא בידייך יותר, שיש מישהו מעליך שאת תלויה בו כרגע. 

״בבקשה, אדון. אני מתחננת. תן לי לגמור״ אמרת בקול סדוק. בתחינה אמיתית. כזאת ששום דבר לא יכול להעמוד בדרכה. כזאת שחודרת ישר ללב. 

״את יכולה לגמור, דובשנית״ אמרתי לך וליטפתי את ראשך. אושר הציף אותך. הוא הציף גם אותי. 

וגמרת. 

וזה היה נהדר. 

היית כל כך יפה אתמול 

ומדהימה

כשאמרת

שאת רוצה שאבוא איתך

עם ריגוש בקול 

וברק בעיניים

תודה שנתת לי לראות איך אני נראה דרך העיניים שלך

את מוציאה ממני משהו שגורם לי לרצות אותך. את כמו פאזל שמסרב להיפתר. אני רוצה להיכנס לתוך העולם שלך. לראות את היופי שבוא. ללכת בתוך מבוך השיש שבראשך. 

אני רוצה להיכנס לתוך הגוף שלך. להרגיש את האנחה הקטנה והתעגלות של הגב כשזה קורה. אני רוצה לבנות איתך מתח, כדי שסוף המרדף יהיה כמה שיותר מרגש. 

אמרת שאת מפחדת שאאבד בך עניין. שתבוא מישהי חדשה, צעירה ונלהבת יותר ותיקח את מקומך.

אני אוהב להכיר אנשים חדשים, חכמים ומעניינים. אני אוהב להתקרב אליהם, להכיר אותם, ללמוד מהם. אני אוהב לראות איך אישה משתנה כאשר מקלפים ממנה את הבגדים, כאשר נוגעים בה, כאשר חודרים לתוכה.

אני אוהב את הריגוש שבמרדף. את הכיבוש. את הלא נודע. אני אוהב הרפתקאות.

לפני כמה זמן דיברתי עם חבר על כיבושים. הוא אמר שהוא אוהב את האתגר. אם מישהי מראה בו עניין מהר מידי, אז הוא מתחיל להשתעמם. אמרתי לו שבשבילי זה הפוך. זה בדיוק הרגע שהמרדף מתחיל. ברגע שטעמתי את הטיפה הראשונה של הדם, הריח שלו מטריף אותי. זה אומר שאפשר להתחיל לשחק.

בדסמ ומרדף הם כמעט מילים נרדפות עבורי. מרגע שקיבלתי את ההסכמה אפשר להתחיל. אני נשאר אותו אדם מקסים וג'נטלמני. אבל נחשף רובד נוסף. חיוך סדיסטי קטן שרוצה לבדוק את הגבולות, שרוצה לגלות כמה רחוק אפשר ללכת, שרוצה להסתקרן כמה שיותר.

בשבילי ככל שמכירים יותר כך גדלה הסקרנות. יש יותר דברים שאני רוצה לדעת, יותר דברים שאני רוצה להכיר. אני מגלה עוד דברים חדשים שאני יכול ללמוד.

אם זה שם, זה רק הולך וגדל.

ומיום ליום אני רק רוצה אותך יותר. 

אני סדיסט. זה זורם לי בעורקים כבר 16 שנים. אני מקבל את זה כמו שזה, בלי להתנצל, בלי להתבייש, בלי לעצור את עצמי. אני נהנה מהסבל של מי שמולי. זה ממלא אותי.

בדיוק כמוך, אני מכיר את הצורך להתחבר למישהי שמשלימה אותי כדי להגיע למקומות שאני לא יכול לבד. אני צריך מולי אישה מזוכיסטית. מישהי שתהיה מוכנה לזרום איתי. להיסחף.

אני יודע כמה אינטימיות ואמון זה דורש. צריך תקשורת פתוחה וכבוד הדדי. האיזון כאן מורכב ועדין, בין המשחק לחיים. אנשים הם עסקת חבילה. גוף ונפש. צחוק ובכי. סקס ורגש. אני כאן כדי להכיל את כולך.

אני לא מצפה לקבל רק צד אחד שלך. אני רוצה להצליף בגוף שלך. אני רוצה לחבק אותך ולשמוע כל מה שיש לך לספר. להיות שם כשזולגות הדמעות. לגרום לך לגמור ולצחוק ולפחד.

לרגש ולהתרגש.

להיות סדיסט.

יפה שלי

אני אוהב אותך

כי את נהדרת

זה כל כך כיף לגמור בתוכך

כשאני מתנשק עם אחרת

טיילתי אתמול לפנות ערב בגן החיות הישן של תל-אביב. נעצרתי ליד כלוב עם גור אריות קטן שתפס את תשומת ליבי. כלוב לא גדול עם סורגי מתכת ורצפת בטון חשופה. לא היה בכלוב שום דבר למעט לגור, שנראה כל-כך קטן ולא במקום בתוך הכלוב הגדול והריק.

ניגשתי אליו ושאלתי אותו "גור, מה אתה עושה כאן?". הגור התרומם והחל לצעוד לעברי. פתאום הגור חשף שיניים ונהם נהימה עמוקה. נבהלתי וקפצתי לאחור. הבטתי לתוך עיניו של גור האריות הקטן וראיתי בתוכן עוצמות פרא. ראיתי בתוכן לביאה אימתנית שעדיין לא בשלה.

הגור התהלך בחוסר נחת מצד לצד לאורך הכלוב, כמנסה להשתחרר מכלאו. נגשתי אליו שוב ושאלתי אותו "גור, למה השאירו אותך כאן לבד?". הגור שוב חשף את שיניו, התקרב אלי ושאג. הגוף שלו נדרך מוכן לתקיפה.

הסתכלתי עליו בחיבה. ניסיתי להבין למה השאירו גור כה קטן לבד בכלוב כל כך מנוכר. האם הוא נוהג כך בכל בני האדם? האם הוא נוהג כך גם בבני מינו?

הסתכלתי על גור הפרא. ראיתי עד כמה הוא גאה ועד כמה הוא מפגין עוצמה. מתהלך לו בכלוב כמי שנולד להנהיג. אולי בגלל זה הוא לבד? אולי לגורים האחרים קשה לידו? אולי האריות הגדולים מפחדים מהמנהיג לעתיד? ותוך כדי כך שהמבט שלי עוקב אחריו פוסע הלוך ושוב, שמתי לב שדלת הכלוב בכלל פתוחה.

התקרבתי אליו ואמרתי לו "גור אריות קטן, בוא תשחק איתי.". הוא שוב חשף שיניים ונהם, אבל המבט שלו אמר לי משהו אחר: "אני לא יכול לשחק איתך, לא אלפו אותי". הסתכלתי עליו והמבט שלו הזכיר לי את השועל מהנסיך הקטן. בתוך עיניו ראיתי את אותן המילים של השועל:

"בשבילי אתה עדיין סתם עוד אחד, כמו מאה אלף אנשים אחרים. ואין לי צורך בך. וגם לך אין צורך בי. בשבילך אני רק גור אריות, גור כמו מאה אלף גורים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם. ואני אהיה בשבילך אחד ויחיד בעולם..."

פורסם במקור ב-1.8.05

שאלת איך זה הרגיש להיות איתך ביחד. הדבר שזה הכי דומה אליו זה טריפ. תחושה של מעבר לצורה אחרת של תודעה, של חופש.

הכל מתחיל במגע. הצלפה היא העצמה של הליטוף. הכאב הוא ההמשך של הרכות. בהתחלה ליטפתי לך את הראש. הרגשתי איך את לאט לאט נמסה, מתמסרת למגע. זה הרגיע גם משהו בתוכי.

נוצר ביננו חיבור. באותה מידה אחד משנינו היה יכול להגיד באותו השלב שזה לא עושה כלום. זה לא קרה.

ככל שהתמסרת יותר יכולתי ללכת יותר. הרגשתי שיש בינינו סינכרון טוב. התחלתי ללמוד אותך. מגע. כאב. חיבוק. ראיתי שאני מתקדם בקצב שנוח לשנינו. הגבת להכל כמו שרציתי שתגיבי. יש בזה משהו מחרמן נורא.

בשלב מסוים ראיתי את החיוך המרוח והמבט המעורפל שלך. אני מת על זה. זה עושה לי משהו מטורף. נעים כזה בבטן. ריגוש.

יש במבט הזה כל כל הרבה עוצמה. טוטאליות. החיוך שלי הרגיע אותך. החיוך שלך הזכיר לי שזה לא טריוויאלי לקבל כזאת רמה של אמון. אני רוצה לשמור עליך ולהגן עליך מצד אחד. אבל גם להוביל אותך ולאתגר אותך מצד שני.

אני חייב להודות שלשבריר שניה היססתי. מיד אחר כך זה שיחרר אותי וגרם לי אושר גדול. אני אוהב את ההעברה של הכוח. להגיע לנקודה שאחריה את תשמחי מכל דבר שאעשה לך. שכבר לא משנה מה זה, רק חשוב שזה אני.

טוטאליות היא מילת המפתח להכל. זה משהו שקשור גם לבדסמ וגם לנו. אצלי אין כמעט אמצע. או שאני 110% בתוך משהו או שהוא משעמם אותי. אני מניח שגם את כזאת.

דרך המבט הזה צללתי לתוכך. נוצרה לי מין תחושה כזאת בבבטן. תחושת אושר שגרמה לי לחייך. שוב, קצת דומה לפטריות. ביקשתי שתביטי לי בעיניים ותחייכי כשאני מכאיב לך. לראות עד כמה את יכולה להתמסר לכאב.

היה שלב שהענשתי אותך על משהו. לא ממש זוכר על מה. מה שקרה ממחיש נהדר את האינטראקציה ביננו. העונש בבסיסו היה זה שהרחקתי אותך ממני. ישבת מולי ערומה, חשופה. אבל זה לא הרגיש מספיק.

הכנסתי לך אצבע לכוס. חשבתי שהדיסאוננס בין הריחוק הפיזי של הגוף והגירוי המיני יעשו משהו. זה לא הספיק. הוספתי אצבע שניה. זה עבד קצת יותר טוב.

ראיתי שאת מגיבה לזה באיזושהי דרך. התחלתי להניע אותן. לגרום לך עונג. התחלת לזוז בתשוקה. כנראה שזה היה מספיק מגע בשבילך, כי אמרת שאת לא מבינה מה עונש בזה.

היה משהו בדרך שאמרת את זה, משהו בחיוך, לא יודע מה בדיוק. אבל הבנתי שאנחנו מרגישים את אותו הדבר. שרק צריך למצוא אותו כי הוא כבר שם.

אז חייכתי ואמרתי שנחכה לקטע שבוא את צריכה להיות בשקט. זה הגניב אותך מיידית וההבעה שלך השתנתה. פתאום שנינו ראינו לאן זה מוליך. המגע שלי נהיה יותר אינטנסיבי. התגובה שלך אליו הביתה יותר חזקה. מהר מאוד מצאת את עצמך נאבקת לא להוציא אף צליל.

שמחתי נורא לראות אותך סובלת. מנסה ליהנות כמה שיותר מהמגע מצד אחד ונאבקת לא להוציא הגה מצד שני. זה היה מקסים. זה לא משנה כמה חזק אני מצליף. משנה כמה את סובלת. סבלת בשבילי. הסדיסט שבי היה מרוצה.

זה ממש לא מפריע לי שאת נהנת כל עוד את סובלת. אם את לא נהנת לסבול אז למה שתעשי את זה בכלל? לא רק לי מותר ליהנות מהסבל שלך.

אחרי זה לקחתי אותך אליי והמשכנו. הזנו אחד את השני והגענו למקומות מדהימים. אהבתי את המרחב שנוצר ביננו. היתה בו אנרגיה קסומה ומיוחדת.

זה כמו טקס שמאני שבו אנחנו עוזבים את המציאות ועוברים לייקום אחר. פותחים את דלתות התודעה. כשזה עובד זה מדהים.

וזה עבד.

וזה היה מדהים.

הכלי מאפשר לנו לעשות את מה שהגוף לא יכול. אפשר ללכת ברגל לאילת, עדיף לקחת רכבת.

בנהיגה, הנהג לא "נוהג" ברכב, הוא מתאחד איתו, הם נהפכים לאחד. הרכב מאפשר להגיע למקומות שברגל לא נגיע.

השוט הוא המשך של היד. כמו שהמכה היא העצמה של הליטוף, כך השוט הוא העצמה של המכה. הוא מאפשר להמשיך מאיפה שהגוף כבר לא נותן.

הקשירה מאפשרת להחזיק את בת הזוג במקום ועדיין להישאר עם שתי ידיים פנויות.

אם הצעצוע נהפך לעיקר ולא לכלי, אם הצעצוע בה להחליף את מה שהאדם לא יכול, אז זה כל כך מכני ולא אמיתי וזה הופך את כל הסשן למשחק מפגר ולא חיובי.

אם הצעצוע הוא כלי, שבה להעצים את מה שכבר קיים, זה מאפשר לסשן להמשיך הלאה למקומות חדשים.

פורסם במקור ב-19.3.04