בפרופיל שלי מופיע המשפט: ״אשמח להכיר נשלטת מקסימה שתרגש אותי, למערכת יחסים פתוחה ומתמשכת.״
החלק הראשון של המשפט מוסבר בהרחבה בפרופיל שלי. החלק השני נישאר סתום, אפילו עבורי. האמת שלא זוכר למה ניסחתי את זה ככה או למה התכוונתי בזמנו. אבל עבר כמה זמן מאז ודברים הסתדרו לי בראש.
ההבנה של מהי מערכת יחסים פתוחה, התגבשה אצלי לאורך זמן. היום הייתי מגדיר את זה לבת זוג כך:
* את לא חייבת לי כלום
* תעשי מה שטוב לך ועושה אותך מאושרת
* אם תחליטי לעשות את זה איתי אני אשמח
* אם תחליטי לעשות את זה בלעדיי אני אשרוד
האמת שזה ניראה לי כמו כללים טובים באופן כללי למערכת יחסים מאושרת. אני ממליץ לכל אחד ואחת לאמץ אותם.
אז למה ״מתמשכת״ ואיך זה נכנס לתמונה? קודם כל כי אין לי כוח לסטוצים***. בסוף כולם נראים אותו הדבר. דברים מעניינים מתפתחים לאורך זמן.
חוץ מזה, המשפט ״את לא חייבת לי כלום״ דורש הבהרה. כי כל עוד אנחנו בוחרים לעשות דברים ביחד, יש כללים מסוימים שאנחנו בוחרים בהם כדי לנהל מערכת יחסים. אפשר תמיד לבטל את המסגרת, אבל כל עוד היא קיימת נוהגים לפי הכללים שקבענו.
***הערת מערכת: הכותב מת על סטוצים ואם מישהי מחפשת אחד, אפשר לפנות אליו בכיף.
אחת הקוראות האהובות עלי שאלה אותי מה מביא אותי לכתוב ומתי יש לי צורך לתמלל מחשבה, רגש או אירוע. החלטתי שזה מספיק מעניין כדי לכתוב על זה פוסט בפני עצמו. הרגע כתבתי ופרסמתי פוסט. זה נראה לי כמו זמן טוב להתחיל לכתוב, כשהחוויה עוד טריה.
תשובה אחת שקופצת לראש היא שאני כותב כשיש משהו לכתוב עליו. קראתי פעם איזה בעל טור שבועי בעיתון. לא זוכר איפה. הוא אמר שתמיד שואלים אותו איך זה שכל הסיפורים האלה קורים דווקא לו. הוא טען שסיפורים טובים מסתובבים בעולם ומחפשים מישהו שיודע לספר אותם. אני חושב שיש בזה קורטוב של הומור וקורטוב של אמת.
כשראיתי את השאלה דבר ראשון עניתי שאני כותב כשיש לי זמן לזה. אין לי ייצר גרפומני שמכריח אותי לכתוב. אני צריך להושיב את עצמי מול המסך הריק ולהתחיל לשפוך. אבל אני צריך זמן לא רק בשביל לכתוב. אני צריך זמן גם עבור הסיפור, שידע שאני כאן בשבילו והוא יכול להתרחש. אז אולי אני כותב כשיש לי את הפנאי לסיפור טוב.
הדבר השני שעניתי זה שאני כותב כדי להבין את עצמי. אני כותב בשטף תודעתי, כמעט כתיבה אוטומטית. אני עורך את זה שיהיה קריא ומעניין. לפעמים אני נותן לטקסט לנוח קצת ואז חוזר אליו למקצה שיפורים. אבל בסופו של דבר הכתיבה מהווה עבורי סוג של תהליך חשיבה ממושמע. המחשבות חייבות לבוא בסדר טורי ולהישפך על המסך. הן לא יכולות לרוץ הלוך חזור. הן לא יכולות לחזור על עצמן או להיכנס למעגל אינסופי. הן צריכות להתמקד ולעמוד בשורה.
הקוראת האהובה עלי אמרה שמה שאני אומר על הכתיבה, ניתן להגיד גם על סשן. כמו לסיפור טוב, גם לסשן יש נרטיב. זה לא נרטיב עם מילים ועלילה כמו בתיאטרון. זה נרטיב של תנועות ותחושות כמו במחול. במקום מחשבות מתרוצצות שאותן צריך למשטר, יש נשלטת. אולי נכון יותר להגיד שהמקבילה של המחשבות, כלומר חומר הגלם ממנו בונים סשן, הוא ההתנהגות של הסאבית. היכולת להבין את חומר הגלם מספיק טוב בשביל להפוך אותו למה שהוא יכול להיות, היא יכולת מאוד דומה.
דבר נוסף שכתבתי לה זה שאני לרוב מופתע מהסוף. רמת ההפתעה היא שונה. יש פוסט אחד שהסתכלתי עליו באימה אחרי שכתבתי אותו. הסתכלתי ולחצתי על "פרסם". אני לרוב לא שלם ברגע הזה. האם הפוסט כתוב טוב? האם אני באמת מתכוון לזה? האם זה חושפני מדי? ואז אני לוחץ "פרסם" והשאלות האלה לא משנות יותר, כי זה הפוסט שכתבתי. בנקודה הזאת הוא כבר לא בבעלותי. הוא חופשי בעולם למצוא לעצמו קוראים. כי אני לא יכול לקרוא אותו. כשאני קורא אותו אני חווה את הכתיבה מחדש.
אני הרפתקן. זאת תכונה בי שלמדתי מאוד לאהוב. גם למדתי לנתב אותה כך שלא אסתבך בצרות. מה שלמדתי זה שכדאי לייצר לזה את הזמן והמקום, ללכת על זה עד הסוף ולמצות את החוויה. חלק מזה זה בסוף לסדר את המחשבות בצורה ממושמעת, לקבע אותן ולתת להן קיום עצמאי משלהן.
העברנו את הקיץ באי-שם ארה"ב. עיירה קטנה ורגועה שכנראה לא קרה בה שום דבר אף פעם. מקום פסטורלי עם נוף של תמונה עם מזג אויר מושלם, בלי לחכות בתור בשום מקום. מקום שבו כולם רגועים וחייכניים כל הזמן. מקום שבו אפילו מוכר הגלידה הסורי נהיה חבר שלך. סוג של בועה.
לקח לי כמה שבועות להתרגל לקצב, להיכנס לאווירה ולנשום עמוק. אבל בשלב מסוים זה קרה. האוויר הצלול נכנס לריאות, המוח התבהר והמבט נהיה צלול. לרגע יכולתי לראות את החיים שלי בצורה נקייה יותר. יש איזו אינרציה בחיים שגורמת לי לקחת כמובן מאליו את זה שאני ממשיך לעשות את מה שעשיתי קודם. הניתוק ביטל אותה ויצר סוג של חופש.
לאחרונה התחלתי פרק חדש בחיי. אני עדיין בשלב של חיפוש והתחדשות. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שאני תקוע. לא באמת השארתי את הפרק הקודם בעבר. אני מאמין שכדי להצליח צריך לקחת משהו אחד ולהתמקד רק בו. אני לא יכול לעשות את זה כשחלק ממני עוד ממוקד במשהו אחר.
אני מקווה שהפעם באמת שיחררתי.
האמת שאחרי שהתרגלתי היה לי שם ממש טוב. אם הייתי יכול הייתי נשאר. אבל הזמניות של זה גרמה לי להתגעגע לחיים שלי, והחיים שלי נמצאים כאן. יש משהו נעים בלחזור הביתה. זה בעיקר אנשים. חברים ישנים וחדשים.
אחד הדברים שהשתפרתי בהם בשנים האחרונות זה להיות פתוח לעולם. מה שאני אוהב בכלוב זה את ההזדמנות להכיר אנשים חדשים ומעניינים. לצערי זה משהו שפחות קורה מעצמו בדרך כלל. אני אוהב להכיר אנשים חדשים, לגלות דברים חדשים, להתנסות ולהתחדש.
אנחנו עכשיו בטיול בארה״ב. החלטנו שעוד כמה שנים, כשהילדים יגדלו, נעשה טיול בלעדיהם. ניקח קרוואן, נקבע עם אנשים בכל רחבי ארה״ב, ופשוט ניסע ממקום למקום ונעשה איתם סקס
זה התחיל כבדיחה. הכרתי מישהי שנולדה ב-1989 והתחלתי לשלוח לה שירים שאני אוהב מאותה השנה. לאט לאט נסחפתי לתוך זה. התחלתי לשמוע אלבום אחרי אלבום. התחלתי לחזור למי שהייתי באותה התקופה.
היום בבוקר שמעתי Sheep on Drugs תוך כדי צעידה בחוץ. מאוד אהבתי את התקליט הראשון שלהם Greatest Hits, שלדעתי זה שם גדול לתקליט ראשון. לא יודע איך זה בדיוק קרה, אבל אין אותו באפל מיוזיק. אז שמעתי אלבום של הופעה חיה מאותה תקופה.
האלבום התחיל די גרוע. לא בדיוק ההקלטה הכי טובה. אבל לאט לאט נכנסתי לזה. חזרתי להיות הנער שהקשיב להם פעם. פתאום הרגשתי איך המוזיקה חודרת לתוכי. עושה לי את את אותם הדברים בדיוק בגוף, בלב ובנשמה. המוזיקה נשמעת לי חדשנית, רעננה ומרתקת כמו ששמעתי אותה בפעם הראשונה. מזמן, לפני שלושים שנה.
1989 לא היתה סתם שנה בשבילי. זאת היתה אחת השנים המשמעותיות בחיי. הנער שסיים כיתה ט׳ בתיכון היה כל כך שונה מהילד שרק סיים את הבית הספר היסודי לפני שנה. המעבר מהיסודי לתיכון פתח אותי לעולם. הוציא אותי מהכלא שהייתי בוא עד אז. חשף לי אופקים חדשים. למוזיקה היה חלק משמעותי מזה. השנים של התיכון הן שנים מעצבות. יש להן מקום מיוחד בלב. גם למוזיקה ששומעים באותן השנים נשארת הפינה החמה שלה.
זה התחיל עם הקסטה של נושאי המגבעת. ביום הראשון של החופש הגדול אחרי כיתה ח׳ ראיתי בטלביזיה עד פופ, או איזו תכנית דומה של יו״ד קוטנר. נושאי המגבעת התארחו שם. הם בדיוק הוציאו אלבום וניגנו שני שירים ממנו. זה תפס אותי כל כך חזק. בחיים לא שמעתי משהו דומה לזה. האלבום יצא כקסטה בהוצאה לאור של האוזן השלישית ונמכר רק שם. למחרת בבוקר עליתי על האוטובוס לשינקין, לחנות של האוזן השלישית, וקניתי את הקסטה.
הקסטה הזאת שינתה את חיי. שמעתי אותה מאות פעמים. במשך החופש הגדול שמעתי אותה בלופ בטייפ-ווקמן שלי כל היום. כשהתחילה שנת הלימודים הייתי שומע אותה לפני ביה״ס, אחרי ובהפסקות. היא שינתה אותי. תיכנתה אותי מחדש. פתחה בפניי עולם חדש.
לימים יצא לי להתיידד עם הסולן שלהם. יום אחד תפסתי אומץ וסיפרתי לו כמה הוא השפיע עליי. באחד השירים שלהם יש את ״ביום בהיר אתה לא רואה כלום״. שילכו להזדיין כל המדריכים והמורים עם השטויות שלהם ששיקרו לי תמיד. ביום בהיר לא רואים את דמשק או כל מקום אחר שהם רצו לדמיין. אוהד פישוף היה היחיד שסיפר לי את האמת. הוא הקשיב וחייך את החיוך הנבוך שלו.
ניסיתי להבין איך זה שאני מרגיש בדיוק אותו את הדבר היום כשאני שומע את המוזיקה הזאת. עברו 30 שנה. הזכרונות מרגישים לי כלקוחים מעולם אחר שלא קיים כבר יותר. הפער בין הקרבה המיידית של התחושה והמרחק הגדול של הזכרונות הכה בי.
ברגע אחד הרגשתי פתאום את המשקל של כל השנים. הזכרונות המשמעותיים שלי התחילו בגיל הזה ופתאום יש לי 30 שנה מהם. זה כל כך הרבה. לנער ששמע את המוזיקה הזאת, זה פשוט בלתי נתפס.
שמתי לב גם שהמוזיקה שאני שומע לאחרונה היא לא בדיוק מה שאצלי בראש מקוטלג כ״המוזיקה מהתיכון״. בקטגוריה הזאת יש את הזרם המרכזי של מה ששמעתי בגילאי 17-18. מוזיקה עצבנית ורועשת, שהתאימה למי שהייתי באותה תקופה. מוזיקה שליוותה את הנרטיב של אותה תקופה. נרטיב שדומה לשניות לפני תאונת רכבת שרואים בהילוך איטי את הסוף הטרגי ״הבלתי נמנע״ של הגיוס לצבא.
אני רושם ״בלתי נמנע״ במרכאות, כי למעשה היה אפשר להימנע מזה בקלות. אם הייתי יכול לשנות דבר אחד בחיי אז הייתי מוותר על השירות בצה״ל. החוויה המיותרת ביותר בחיי. למי שמכירה אותי קצת יותר זה יכול להישמע בחירה תמוהה. ישר קופץ משהו אחר. אבל יש לזה סיבה, זה פשוט לא שייך לכאן.
המוזיקה שאני שומע לאחרונה יותר שייכת לגיל 15, ל-1989 והשוליים של מה ששמעתי אחר כך. תחילת התיכון היתה תקופה אחרת. תקופה של התחלות חדשות, של צמיחה, של התחברות, של אהבה ראשונה, של אינסוף דברים מרגשים.
החוויה של לפגוש את עצמי מחדש על ידי חזרה על דבר מסוים, היא דבר אהוב עליי. זה כמו טקס או פולחן שמבצעים שוב ושוב. כל פעם שמבצעים את הטקס אפשר להרגיש את ההבדל מהפעמים הקודמות.
מתוך זיהוי האלמנטים של הטקס שחוזרים על עצמם ניתן להתבונן פנימה לראות מה השתנה הפעם. אפשר לבדוק מה השתנה בעקבות כך שהטקס כל פעם שונה ומה השתנה בגלל שאני השתנתי.
חזרתי לעולם הבדסמ אחרי הפסקה של מספר שנים. אני מסתכל על כל הדרכים שבהם השתנתי. אני יכול להרגיש רק סיפוק וגאווה על הדרך שעברתי. אני נמצא במקום טוב יותר בחיים כמעט בכל היבט. יש לי הרבה יותר להציע גם כאדם באופן כללי וגם כשולט.
מצד שני, יש משהו אחד שכמעט ונעלם. משהו שמדגדג לי באצבעות. חסר לי ריח של פחד אמיתי. אני מתגעגע להיות אכזרי באמת. כמו פעם.
