זה התחיל כבדיחה. הכרתי מישהי שנולדה ב-1989 והתחלתי לשלוח לה שירים שאני אוהב מאותה השנה. לאט לאט נסחפתי לתוך זה. התחלתי לשמוע אלבום אחרי אלבום. התחלתי לחזור למי שהייתי באותה התקופה.
היום בבוקר שמעתי Sheep on Drugs תוך כדי צעידה בחוץ. מאוד אהבתי את התקליט הראשון שלהם Greatest Hits, שלדעתי זה שם גדול לתקליט ראשון. לא יודע איך זה בדיוק קרה, אבל אין אותו באפל מיוזיק. אז שמעתי אלבום של הופעה חיה מאותה תקופה.
האלבום התחיל די גרוע. לא בדיוק ההקלטה הכי טובה. אבל לאט לאט נכנסתי לזה. חזרתי להיות הנער שהקשיב להם פעם. פתאום הרגשתי איך המוזיקה חודרת לתוכי. עושה לי את את אותם הדברים בדיוק בגוף, בלב ובנשמה. המוזיקה נשמעת לי חדשנית, רעננה ומרתקת כמו ששמעתי אותה בפעם הראשונה. מזמן, לפני שלושים שנה.
1989 לא היתה סתם שנה בשבילי. זאת היתה אחת השנים המשמעותיות בחיי. הנער שסיים כיתה ט׳ בתיכון היה כל כך שונה מהילד שרק סיים את הבית הספר היסודי לפני שנה. המעבר מהיסודי לתיכון פתח אותי לעולם. הוציא אותי מהכלא שהייתי בוא עד אז. חשף לי אופקים חדשים. למוזיקה היה חלק משמעותי מזה. השנים של התיכון הן שנים מעצבות. יש להן מקום מיוחד בלב. גם למוזיקה ששומעים באותן השנים נשארת הפינה החמה שלה.
זה התחיל עם הקסטה של נושאי המגבעת. ביום הראשון של החופש הגדול אחרי כיתה ח׳ ראיתי בטלביזיה עד פופ, או איזו תכנית דומה של יו״ד קוטנר. נושאי המגבעת התארחו שם. הם בדיוק הוציאו אלבום וניגנו שני שירים ממנו. זה תפס אותי כל כך חזק. בחיים לא שמעתי משהו דומה לזה. האלבום יצא כקסטה בהוצאה לאור של האוזן השלישית ונמכר רק שם. למחרת בבוקר עליתי על האוטובוס לשינקין, לחנות של האוזן השלישית, וקניתי את הקסטה.
הקסטה הזאת שינתה את חיי. שמעתי אותה מאות פעמים. במשך החופש הגדול שמעתי אותה בלופ בטייפ-ווקמן שלי כל היום. כשהתחילה שנת הלימודים הייתי שומע אותה לפני ביה״ס, אחרי ובהפסקות. היא שינתה אותי. תיכנתה אותי מחדש. פתחה בפניי עולם חדש.
לימים יצא לי להתיידד עם הסולן שלהם. יום אחד תפסתי אומץ וסיפרתי לו כמה הוא השפיע עליי. באחד השירים שלהם יש את ״ביום בהיר אתה לא רואה כלום״. שילכו להזדיין כל המדריכים והמורים עם השטויות שלהם ששיקרו לי תמיד. ביום בהיר לא רואים את דמשק או כל מקום אחר שהם רצו לדמיין. אוהד פישוף היה היחיד שסיפר לי את האמת. הוא הקשיב וחייך את החיוך הנבוך שלו.
ניסיתי להבין איך זה שאני מרגיש בדיוק אותו את הדבר היום כשאני שומע את המוזיקה הזאת. עברו 30 שנה. הזכרונות מרגישים לי כלקוחים מעולם אחר שלא קיים כבר יותר. הפער בין הקרבה המיידית של התחושה והמרחק הגדול של הזכרונות הכה בי.
ברגע אחד הרגשתי פתאום את המשקל של כל השנים. הזכרונות המשמעותיים שלי התחילו בגיל הזה ופתאום יש לי 30 שנה מהם. זה כל כך הרבה. לנער ששמע את המוזיקה הזאת, זה פשוט בלתי נתפס.
שמתי לב גם שהמוזיקה שאני שומע לאחרונה היא לא בדיוק מה שאצלי בראש מקוטלג כ״המוזיקה מהתיכון״. בקטגוריה הזאת יש את הזרם המרכזי של מה ששמעתי בגילאי 17-18. מוזיקה עצבנית ורועשת, שהתאימה למי שהייתי באותה תקופה. מוזיקה שליוותה את הנרטיב של אותה תקופה. נרטיב שדומה לשניות לפני תאונת רכבת שרואים בהילוך איטי את הסוף הטרגי ״הבלתי נמנע״ של הגיוס לצבא.
אני רושם ״בלתי נמנע״ במרכאות, כי למעשה היה אפשר להימנע מזה בקלות. אם הייתי יכול לשנות דבר אחד בחיי אז הייתי מוותר על השירות בצה״ל. החוויה המיותרת ביותר בחיי. למי שמכירה אותי קצת יותר זה יכול להישמע בחירה תמוהה. ישר קופץ משהו אחר. אבל יש לזה סיבה, זה פשוט לא שייך לכאן.
המוזיקה שאני שומע לאחרונה יותר שייכת לגיל 15, ל-1989 והשוליים של מה ששמעתי אחר כך. תחילת התיכון היתה תקופה אחרת. תקופה של התחלות חדשות, של צמיחה, של התחברות, של אהבה ראשונה, של אינסוף דברים מרגשים.
הפסקול הזה כל כך מתאים לתקופה שאני עובר היום.
