ריח של דם

ימי שני מוקדשים למטלות אדמיניסטרטיביות שאין לי כוח לעשות. אז החלטתי לעשות סדר ברשימת המועדפים שלי. כי למה לא בעצם? יש לי מחשב חדש והחלפתי דפדפן. חוץ מזה, תמיד טוב לשים דברים דומים ביחד ולהפטר ממה שלא נחוץ. בתיקייה בלי שם, בין הוראות הכנה לקולונוסקופיה למתכון לחריימה, היה לינק לבלוג שלה. להשאיר? למחוק? להיכנס? 

ושם, בין הררי המילים, הופיע המשפט הבא:

הקשר שלנו היה משמעותי מהצד שלו.
הקשר שלנו היה אינסטרומנטאלי** מהצד שלי.

זה גרם לי לחשוב, שזה די מדהים שלקח לי שלוש שנים לראות משהו כל כך פשוט. פעם אחרונה שנפגשנו, זה פתאום הכה בי. היא לא הבינה איך שום דבר לא השתנה מהצד שלי. לי לקח זמן להבין שגם מהצד שלה שום דבר לא השתנה. פתאום הבנתי שמה שכואב זה לא שזה נגמר, אלה ההבנה שזה מעולם לא היה. אז ניתקנו קשר כדי שכל אחד יוכל לחיות עם הזיכרונות שלו בלי שהמציאות תתערב. 

האמת שזה הרגיש לי נעים לקרוא אותה כותבת את זה בכזאת פשטות. עברנו ביחד חוויה חזקה ומטלטלת, מלאה בזיכרונות. לקרוא את זה העלה בי הרבה רגשות, שלא כל כך ידעתי מה לעשות אותם. אז החלטתי להניח אותם פה.

רציתי לסיים בשיר של מוניקה סקס שליווה אותי כשהבנתי שזה מעולם לא היה. שוב תודה ליהלי סובול שידע לתאר אותי יותר טוב ממה שיכולתי בעצמי ותיעד עבורי את שנות ה-20 לחיי, שהיו עבורי כל כך משמעותיות. גוגל מצידו החליט למצוא שיר אחר מזה שחיפשתי. שיר שמתאים יותר דווקא בגלל שהייתי רוצה שהוא יתאים כאן, אבל הוא לא. 

מחר בבוקר השמש תזרח ואנחנו כבר לא נהיה ביחד. עשרה חודשים פחות יומיים עברו מאז שכתבת לי ״אתה מעניין״. כל כך מעט זמן ונדמה שעברנו בו חיים שלמים. נולדנו ביחד זה לתוך זה. גילינו את עצמנו. שולט ונשלטת. גבר ואישה. פוליאמורים. שתי נשמות. אוהבים.

חשבתי כמה פעמים, האם הייתי נכנס לזה במידה והייתי יודע לאן זה ילך. מצד אחד אני חושב שלא. זה פשוט היה מפחיד מידיי. מצד שני ברור שכן. הרי זה בדיוק מה ששנינו חיפשנו. גם אם עוד לא היו לנו את המילים.

מסתבר שמשאלות מתגשמות. הרבה מעבר לכל דבר שאפשר לדמיין.

את אישה מדהימה. חכמה. מצחיקה. סקסית. יפיפיה. מרתקת. מרגשת. אמיצה. מישהי שיוצרת את החיים שלה ולא להיפך. מושלמת.

אי אפשר שלא להתאהב בך.

ילדה יפה שלי. הלב שלי מתפוצץ מלחשוב עלייך. מאהבה. מאושר. מגאווה. את כל כך גדולה ילדונת. אני חושב עלייך ורק יכול לראות את החיוך שלך. להרגיש את המגע שלך. לנשום את הריח שלך פנימה. להרגיש את הכוס שלך נוזל.

אני זוכר איך הכנסת אותי לביתך. לחדרך. למיטתך. לגופך.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהסתכלנו זה לזה בעיניים וראינו את הנשמות אחד של השני.

אני זוכר איך נתת לי את הגוף שלך, לקחת אותו למקומות שלא הכרת.

אני זוכר איך גיליתי שהיית המלאך השומר שלי.

אני זוכר איך עקרתי את ליבך.

תודה שהרשית לי להיות כל הדברים האלה בשבילך.

אהובתי.

מאיה שלי.

כל פעם שנפגשנו, תכננתי לנו נקודת התחלה. אף פעם לא הצלחתי לנחש איך זה יגמר. אבל למדתי לבטוח בנו שזה יהיה מופלא.

מחר אנחנו מתחילים פרק חדש. סוחף. מרגש. מאתגר. כמו שאנחנו יודעים להיות ביחד.

אוהב אותך לנצח

ערן

שלך

באמת, כמה אפשר? אני לפעמים שואל את עצמי את זה. למה אני לא מסתפק במה שיש לי? בשביל מה אני מחפש תמיד עוד?

לפעמים אני מעייף אפילו את עצמי.

אני הרפתקן וטורף. כשזה מתחיל לרגש אותי ואני מריח את הדם, אני חייב להשיג את זה. כי זה כבר שלי. לפחות זה נידמה לי ככה.

אני תמיד מתגאה בזה שלמדתי להכיל את יצר ההרפתקנות שלי, שאני יודע לגדר אותן ולא להסתבך כמו מפגר. אבל מסתבר שתמיד יש עוד. תמיד.

אז מה הסיפור בעצם?

יש בחיי שתי אהבות גדולות. האמת שיש יותר, אבל שתיים רומנטיות. איכשהו, לא ברור למה ואיך, תמיד יש עודמישהי. הן מופיעות. אפילו לא ברור לי למה. הן תמיד נשארות עד הנקודה שהם מבינות שאני לא ממש רואהאותן. או עד שהאישה או הנסיכה מתלוננות על חוסר תשומת לב. לפעמים זה קורה במקביל. ככה זה חוזר עלעצמו.

***הפסקה***

אני ואת במיטה.  מדברים כבר שש שעות ומנסים להבין למה אנחנו לא מזדיינים. מסתכלים על הזריחה והכל כלכך מושלם.

כי ביני לבינך תמיד יש עוד. העוד הזה הוא יותר מכל דבר אחר.

ההרפתקאה האולטימטיבית שלי.

הכרנו כשהייתי בחו״ל אז יצא לנו לדבר הרבה לפני שבכלל נפגשנו. משהו בך פשוט התחבר לי. מעבר לזה שפעם ראשונה מצאתי מישהי שעומדת בכל הקריטריונים היבשים. משהו בך פשוט תפס אותי.

אני חושב שזאת היתה הפשטות והכנות שבהן קיבלת את הקשיים שלך. לא ניסית לטשטש אותם או לבנות סביבם חומות. פשוט הגשת לי אותם. היה בזה משהו שובה לב במיוחד.

אני אוהב שמות חיבה. מרגיש לי נורא פורמלי ומרוחק להשתמש בשם. אצלי בראש זה משהו שהמורה עושה כשהיא רוצה לגעור. לא דרך להביע חיבה.

רציתי לקרוא לך ילדה. ילדה שלי. ילדונת. הרגשתי את זה בפנים וזה לאט לאט צמח. לא יכולתי להתעלם מזה יותר. לא הבנתי מאיפה זה בא. זה משהו שתמיד עורר בי דחיה. נתפס כגובל מידי בפדופיליה. משהו אינפנטילי קצת. משהו שהוא מאוד לא אני.

החלטתי לשאול אותך אם את רוצה שאקרא לך ילדה. מסוג ההודעות שלוקח שניה ללחוץ על ה״שלח״ ומשהו בפנים מקפץ כשהיא מופיעה על המסך.

אמרת כן.

שיט.

בהתחלה כמעט רעדו לי הידיים כשכתבתי את זה. פעם ראשונה נשמתי עמוק לפני שלחצתי על ה״שלח״. זה משהו שרציתי ולא רציתי באותה המידה.

אבל אני לא מאמין בלתת לעצמי הנחות. אז התחלתי לקרוא לך ילדה. ילדה שלי. ילדונת. הנסיכה הקטנה שלי. לאט לאט זה התחבב עליי. הרגיש לי יותר ויותר בנוח.

אני מאמין שבדסמ זה חיבור בין שני אנשים. זה החיבור שהיה לנו. אם לא הייתי מקבל אותו וזורם איתו, זה לא היה אותנטי ולא היה מעניין. שום דבר ממה שקרה אח״כ לא היה קורה.

סאביות הן ראי של הנפש. אני לומד על עצמי דרכן. דרך להבין מי האדם שמולי, מה סוג החיבור ביננו. למה זה הדבר שנכון לי עכשיו, בתקופה הזאת בחיים. מה הביא את האישה הזאת אליי.

למדתי לגלות את עצמי מחדש דרך העיניים הבתוליות שלך, ילדה יפה שלי.

תודה לך ילדונת.

אני תמיד אהיה שלך.

לי ולאשתי היה ריב גדול לפני כשנה. אחריו התחלנו לפתוח כל מיני דברים ולדבר עליהם. אחד מהדברים היה סקס. יום אחד אשתי אמרה שהיא רוצה לצרף עוד אישה. האמת שלא הצלחתי אחרי זה לישון בלילה מרוב התרגשות ופחד.

שבוע אחריי זה מצאנו עצמנו במסיבת חילופי זוגות. היה לא משהו ולא התחברנו למקום ולאנשים. בשלב מסויים פשוט נכנסנו לאחת הבמות במבוך והזמנו את הזוג הראשון שעבר ליד להצטרף.

בשלב מסויים הסתכלתי הצידה וראיתי את אשתי רוכבת על הבחור. זה היה מהמם. ממש עפתי אחורה מעוצמת המראה. כמו בסרטים. המבטים שלנו הצטלבו והרגשתי במבט כמה היא אוהבת ורוצה רק אותי. היא נראתה לי זוהרת. כאילו אור יוצא מהעור שלה. ממש פיזית. זה משהו שקורה עד היום. הרגשתי הערצה אין סופית כלפיה. אהבה. תשוקה. רציתי אותה בטירוף. אהבתי אותה. זה היה חזק ומדהים.

חזרנו הביתה ועשינו סקס. הבנו שהניסוי נכשל אבל הקונספט הצליח.  החלטנו שכל סיפור המונוגמיה היהטעות. זה היה טוב לתחילת הקשר וכשהילדים קטנים, אבל זה נהיה לא רלוונטי. הרגשנו כאילו השתחררנו מכלא שלא ידענו שאנחנו בתוכו.

אני חייב להודות שהיה עוד צד. כעסתי. נעלבתי. חשבתי שהיא מתנהגת כמו זונה. קינאתי. רציתי להרוג את שניהם. רציתי לקחת סכין ולחרוט עליה את השם שלי.

עם הזמן למדתי שהרגשות השליליים מתפוגגים מהר  והרגשות החיוביים רק מתעצמים.  מזה קירב אותנו מאוד ונתן כל כך הרבה לזוגיות שלנו. זה משהו שלנו שאנחנו עושים ביחד. הרפתקאה כיפית. אם האנרגיות נכונות זאת חוויה מדהימה. יש בזה משהו מאוד רוחני ומחבר. להרגיש. להתרגש. לחוות. ביחד.

זה גם זעזע את הזוגיות. כל מיני סדקים שתמיד היו נפערו. היו ריבים. אבל נאלצנו להתמודד ושיפרנו. זה רק הולך ומשתפר מאז עם הרבה עבודה קשה, עליות וירידות.

אני ואשתי התחלנו עם בדסמ. אבל זה נשחק עם הזמן. עברנו לגור ביחד. עשינו ילדים. זה אבד. יש אנשים שבדסמ זה משהו שתטבוע בהם ויש כאלה שהתגלגלו לזה. אני חושב שאם אשתי לא היתה מכירה אותי ומתאהבת בי, היא לא היתה מחפשת את זה. היא כן מאוד קינקית והתלהבה מהקטע ומחוסר הבושה שלי באופן כללי. אני ידעתי את זה כבר אז, אבל בחרתי באהבה על פני בדסמ.

אחרי שפתחנו את הנישואים, היא ישר הבינה שלי זה חסר. אז היא החליטה שאני צריך למצוא לי סאבית. האמת שבהתחלה זה לא עניין אותי יותר מידי. לא הרגשתי שזה משהו שחסר לי בחיים.

קצת אחרי נפגשנו עם זוג שהאישה היתה סאבית לטנטית. אני כמובן ישר שמתי לב לזה. אחרי הפגישה השניה איתם היא התעוררה עם סימני נשיכות כחולים על הגוף. בעלה התחרפן מזה . סיפור ארוך שהוליד אתכותרת המשנה של הבלוג הזה.

הסיפור הזה גרם לי להבין  שאשתי צדקה. זה גרם לי להבין שזה כן חסר לי בחיים. אז חזרתי לכלוב והתחלתי לכתוב בלוג על הרפתקאותי בעולם הסקס והבדסמ.

אנרכיה היא ניסיון לייצר סדר חברתי המאפשר לא.נשים לחיות זה לצד זה בהרמוניה ללא צורך בהפעלת כוח מצד השלטון. כל הדרכים האחרות לייצר סדר חברתי נשענות על אלימות ממוסדת מצד השלטון.

דמוקרטיה, דיקטטורה, מלוכה, פשיזם, קומוניזם, סוציאל-דמוקרטיה, פיאודליזם. כולם מבוססים על זה שיש לשלטון מנגנונים שיכולים להשתמש בכוח מול האוכלוסיה כדי לשמר את הסדר הקיים.  המנגנונים כוללים את המשטרה, הצבא, שירות בתי הסוהר, מערכת המשפט, גביית מיסים ועוד. 

מה לכל זה ולבדסמ? האמת שלדעתי יש קשר מאוד מעניין בין תיאוריה פוליטית לכמעט הכל. במקרה הספציפי הזה ההקבלה בין השלטון והאוכלוסיה לבין השולטת והנשלט נראית מובנת מאליה. השולטת משתמשת בכוח על מנת לשמר את הסדר הקיים בינה ובין הנשלט. 

לדעתי התפיסה הזאת שגויה לחלוטין. אישה נולדת למצב נתון בוא היא כפופה לשילטון מסוים כמעט ללא יכולת בחירה. ניתן לפעול להחלפת השלטון או להגירה למקום אחר. אבל אלו הם היוצאים מהכלל. לעומת זאת, נשלט בוחר להישלט על ידי השולטת שלו. ההבדל בנקודת הפתיחה הוא מהותי.

יחסי שולטת - נשלט הם לא סתם בחירה חד פעמית ביחסי שליטה. הנשלט בוחר כל פעם מחדש להישלט על ידי השולטת שלו. כל פעם שהוא מגיע למפגש. כל פעם שהוא מבצע הוראה. השימוש בכוח לא מיועד לשמר את יחסי השליטה, אלה הוא בחירה נוספת של הנשלט להישלט.   

למעשה ניתן לראות ביחסי שליטה אנרכיה מוחלטת. בניגוד למדינה המשתמשת בכוח כדי לשמר את הסדר הקיים, ביחסי שליטה יש בחירה מרצון חופשי בסדר הקיים. סדר זה כולל שימוש בכוח.  מבנה חברתי המאפשר לא.נשים לחיות זה לצד זה בהרמוניה ללא צורך בהפעלת כוח מצד גוף חיצוני. 

זהו בדיוק טבעה של ההתמסרות. 

לפעמים אין ברירה וצריך להעניש את הנשלטת שלך. 

לשבת לידה ולהסתכל לה בעיניים. להסביר לה בדיוק מה היא עשתה ולמה היא צריכה להיענש. 

לתת לה הזדמנות להתנצל: להסביר איך היא ראתה את המצב, מה גרם לה להתנהג באופן הזה, איך היא מרגישה עם זה עכשיו ומה היא מתכוונת לעשות כדי שזה לא יקרה שוב בעתיד. 

לשבת לידה ולהסתכל לה בעיניים. 

לקרב אותה אליי. 

לחבק אותה חזק. 

ללטף לה את הראש. 

לתת לה נשיקה. 

לספר לה כמה היא חשובה לי ונהדרת. 

ואז לזיין לה את הצורה. 

לאחרונה הגעתי להבנה שיש סימטריה בחוויה הבדסמית של השולט והנשלט ביחסי שליטה. למרות שכאילו מדובר בהפכים התחלתי לחשוד שהמשותף גדול מהשונה. רק שלא הצלחתי להסביר את זה. 

בעקבות שיחה עם קוראת מקסימה במיוחד של הבלוג, הבנתי שיש לי טעות בהבנה של הסאבספייס. בניגוד לאיך שזה נראה, הם לא שוקעים בתוך עצמם, אלה באדם שמולם. בדיוק כמו שולטים. לדפש מוד יש על זה אפילו שיר שצירפתי בסוף הפוסט.

בעקבות כל המחשבות האלו גיבשתי לעצמי תיאוריה על מהות החוויה הבדסמית. כאשר אנחנו נמצאים באינטראקציה עם אנשים אחרים אנחנו מחזיקים בראש מודל שלהם. בעזרת המודל הזה אנחנו חוזים כיצד הם יגיבו להתנהגויות שונות. כך אנחנו יכולים להתאים את ההתנהגות שלנו כלפיהם כדי להשיג את התוצאה הרצויה לנו. 

בבסיס החוויה הבדסמית עומדת ההעברה של הכוח בין הנשלט לשולט. העברת הכוח מייתרת את הצורך בשימוש במודל. לשני הצדדים אין צורך להתאים את עצמם לנורמות שהמודל מייצג. הצד השולט יכול למחוק את הרצון של הנשלט ולכן אין לו צורך בו. הצד הנשלט לא צריך להפעיל שיקול דעת לגבי השולט ולכן גם לו אין צורך בו. 

מהות החוויה הבדסמית לטענתי היא התקשורת הישירה והבלתי אמצעית שנוצרת בין השולט לנשלט בעקבות ההעברה של הכוח. השקט הזה, המכונה ״ספייס״ הוא תוצאה של ההשתקה של המודל של האחר. החוויה בבסיסה היא זהה לשני הצדדים. רק אחר כך מצטרפים ההבדלים.

תמיד חשבתי שבדסמ בבסיסו הוא חיבור שנוצר בין שני אנשים. אחד הדברים שתמיד מפתיעים אותי הוא הסינכרון שנוצר במהלך הסשן. אני אוהב לפעמים לשאול את הנשלטת מה היא צריכה ממני כרגע. אני כמעט תמיד מופתע לטובה שזה פחות או יותר מה שהתכוונתי לעשות. החיבור הזה הוא גם תוצאה של תקשורת הישירה שנוצרת.

הסימטריה גם מסבירה חלק גדול מההנאה בלהיות שולט. אנחנו מעבירים את הנשלטים תהליכים שמביאים אותם למקום של בטחון, זיכוך, שלווה. הסימטריה גורמת לכך שנחווה את זה ביחד, דרכם.   

אני יודע שיש לי כאן אין סוף של הנחות מוצא לא מבוססות. תאתגרו אותי.  

יש משהו בחיבור בדסמי שהוא בלתי נתפס בעיני. בכלל אני חושב שחיבור בין א.נשים זה דבר מדהים. לגלות א.נשים זה לגלות עולם ומלואו. בדסמ מוסיף לזה רובד נוסף. חזק. מיידי. נקי. חושני. החיבור הזה לוקח אותי למקומות שאף פעם לא דימיינתי שקיימים. כלצפעם מחדש  כל פעם למקום אחר  

חיבור בדסמי הוא כמו כוכב בשמי הלילה  הנפש שלי יוצאת אל הכוכבים. נמשכת אליהם. מתפזרת. מתאחדת. אנרגיה קסומה שרוצה לטעום. לראות. להתחבר. להרגיש. להיות כל מה שהיא יכולה להיות ומעבר. 

לאן זה מוביל הסיפור הזה? מה יוצא לי מכל זה? למה זה שווה את כל המאמץ? 

האמת שאין לי מושג. שנה אחת זה לא מספיק זמן. בואו נדבר עוד שלוש. 

עריכה: השנה מתייחס לפולי. שנות בדסמ כבר הפסקתי לספור.