ימי שני מוקדשים למטלות אדמיניסטרטיביות שאין לי כוח לעשות. אז החלטתי לעשות סדר ברשימת המועדפים שלי. כי למה לא בעצם? יש לי מחשב חדש והחלפתי דפדפן. חוץ מזה, תמיד טוב לשים דברים דומים ביחד ולהפטר ממה שלא נחוץ. בתיקייה בלי שם, בין הוראות הכנה לקולונוסקופיה למתכון לחריימה, היה לינק לבלוג שלה. להשאיר? למחוק? להיכנס?
ושם, בין הררי המילים, הופיע המשפט הבא:
הקשר שלנו היה משמעותי מהצד שלו.
הקשר שלנו היה אינסטרומנטאלי** מהצד שלי.
זה גרם לי לחשוב, שזה די מדהים שלקח לי שלוש שנים לראות משהו כל כך פשוט. פעם אחרונה שנפגשנו, זה פתאום הכה בי. היא לא הבינה איך שום דבר לא השתנה מהצד שלי. לי לקח זמן להבין שגם מהצד שלה שום דבר לא השתנה. פתאום הבנתי שמה שכואב זה לא שזה נגמר, אלה ההבנה שזה מעולם לא היה. אז ניתקנו קשר כדי שכל אחד יוכל לחיות עם הזיכרונות שלו בלי שהמציאות תתערב.
האמת שזה הרגיש לי נעים לקרוא אותה כותבת את זה בכזאת פשטות. עברנו ביחד חוויה חזקה ומטלטלת, מלאה בזיכרונות. לקרוא את זה העלה בי הרבה רגשות, שלא כל כך ידעתי מה לעשות אותם. אז החלטתי להניח אותם פה.
רציתי לסיים בשיר של מוניקה סקס שליווה אותי כשהבנתי שזה מעולם לא היה. שוב תודה ליהלי סובול שידע לתאר אותי יותר טוב ממה שיכולתי בעצמי ותיעד עבורי את שנות ה-20 לחיי, שהיו עבורי כל כך משמעותיות. גוגל מצידו החליט למצוא שיר אחר מזה שחיפשתי. שיר שמתאים יותר דווקא בגלל שהייתי רוצה שהוא יתאים כאן, אבל הוא לא.
