הכרנו כשהייתי בחו״ל אז יצא לנו לדבר הרבה לפני שבכלל נפגשנו. משהו בך פשוט התחבר לי. מעבר לזה שפעם ראשונה מצאתי מישהי שעומדת בכל הקריטריונים היבשים. משהו בך פשוט תפס אותי.
אני חושב שזאת היתה הפשטות והכנות שבהן קיבלת את הקשיים שלך. לא ניסית לטשטש אותם או לבנות סביבם חומות. פשוט הגשת לי אותם. היה בזה משהו שובה לב במיוחד.
אני אוהב שמות חיבה. מרגיש לי נורא פורמלי ומרוחק להשתמש בשם. אצלי בראש זה משהו שהמורה עושה כשהיא רוצה לגעור. לא דרך להביע חיבה.
רציתי לקרוא לך ילדה. ילדה שלי. ילדונת. הרגשתי את זה בפנים וזה לאט לאט צמח. לא יכולתי להתעלם מזה יותר. לא הבנתי מאיפה זה בא. זה משהו שתמיד עורר בי דחיה. נתפס כגובל מידי בפדופיליה. משהו אינפנטילי קצת. משהו שהוא מאוד לא אני.
החלטתי לשאול אותך אם את רוצה שאקרא לך ילדה. מסוג ההודעות שלוקח שניה ללחוץ על ה״שלח״ ומשהו בפנים מקפץ כשהיא מופיעה על המסך.
אמרת כן.
שיט.
בהתחלה כמעט רעדו לי הידיים כשכתבתי את זה. פעם ראשונה נשמתי עמוק לפני שלחצתי על ה״שלח״. זה משהו שרציתי ולא רציתי באותה המידה.
אבל אני לא מאמין בלתת לעצמי הנחות. אז התחלתי לקרוא לך ילדה. ילדה שלי. ילדונת. הנסיכה הקטנה שלי. לאט לאט זה התחבב עליי. הרגיש לי יותר ויותר בנוח.
אני מאמין שבדסמ זה חיבור בין שני אנשים. זה החיבור שהיה לנו. אם לא הייתי מקבל אותו וזורם איתו, זה לא היה אותנטי ולא היה מעניין. שום דבר ממה שקרה אח״כ לא היה קורה.
סאביות הן ראי של הנפש. אני לומד על עצמי דרכן. דרך להבין מי האדם שמולי, מה סוג החיבור ביננו. למה זה הדבר שנכון לי עכשיו, בתקופה הזאת בחיים. מה הביא את האישה הזאת אליי.
למדתי לגלות את עצמי מחדש דרך העיניים הבתוליות שלך, ילדה יפה שלי.
תודה לך ילדונת.
אני תמיד אהיה שלך.
