באמת, כמה אפשר? אני לפעמים שואל את עצמי את זה. למה אני לא מסתפק במה שיש לי? בשביל מה אני מחפש תמיד עוד?
לפעמים אני מעייף אפילו את עצמי.
אני הרפתקן וטורף. כשזה מתחיל לרגש אותי ואני מריח את הדם, אני חייב להשיג את זה. כי זה כבר שלי. לפחות זה נידמה לי ככה.
אני תמיד מתגאה בזה שלמדתי להכיל את יצר ההרפתקנות שלי, שאני יודע לגדר אותן ולא להסתבך כמו מפגר. אבל מסתבר שתמיד יש עוד. תמיד.
אז מה הסיפור בעצם?
יש בחיי שתי אהבות גדולות. האמת שיש יותר, אבל שתיים רומנטיות. איכשהו, לא ברור למה ואיך, תמיד יש עודמישהי. הן מופיעות. אפילו לא ברור לי למה. הן תמיד נשארות עד הנקודה שהם מבינות שאני לא ממש רואהאותן. או עד שהאישה או הנסיכה מתלוננות על חוסר תשומת לב. לפעמים זה קורה במקביל. ככה זה חוזר עלעצמו.
***הפסקה***
אני ואת במיטה. מדברים כבר שש שעות ומנסים להבין למה אנחנו לא מזדיינים. מסתכלים על הזריחה והכל כלכך מושלם.
כי ביני לבינך תמיד יש עוד. העוד הזה הוא יותר מכל דבר אחר.
ההרפתקאה האולטימטיבית שלי.
