אחת הקוראות האהובות עלי שאלה אותי מה מביא אותי לכתוב ומתי יש לי צורך לתמלל מחשבה, רגש או אירוע. החלטתי שזה מספיק מעניין כדי לכתוב על זה פוסט בפני עצמו. הרגע כתבתי ופרסמתי פוסט. זה נראה לי כמו זמן טוב להתחיל לכתוב, כשהחוויה עוד טריה.
תשובה אחת שקופצת לראש היא שאני כותב כשיש משהו לכתוב עליו. קראתי פעם איזה בעל טור שבועי בעיתון. לא זוכר איפה. הוא אמר שתמיד שואלים אותו איך זה שכל הסיפורים האלה קורים דווקא לו. הוא טען שסיפורים טובים מסתובבים בעולם ומחפשים מישהו שיודע לספר אותם. אני חושב שיש בזה קורטוב של הומור וקורטוב של אמת.
כשראיתי את השאלה דבר ראשון עניתי שאני כותב כשיש לי זמן לזה. אין לי ייצר גרפומני שמכריח אותי לכתוב. אני צריך להושיב את עצמי מול המסך הריק ולהתחיל לשפוך. אבל אני צריך זמן לא רק בשביל לכתוב. אני צריך זמן גם עבור הסיפור, שידע שאני כאן בשבילו והוא יכול להתרחש. אז אולי אני כותב כשיש לי את הפנאי לסיפור טוב.
הדבר השני שעניתי זה שאני כותב כדי להבין את עצמי. אני כותב בשטף תודעתי, כמעט כתיבה אוטומטית. אני עורך את זה שיהיה קריא ומעניין. לפעמים אני נותן לטקסט לנוח קצת ואז חוזר אליו למקצה שיפורים. אבל בסופו של דבר הכתיבה מהווה עבורי סוג של תהליך חשיבה ממושמע. המחשבות חייבות לבוא בסדר טורי ולהישפך על המסך. הן לא יכולות לרוץ הלוך חזור. הן לא יכולות לחזור על עצמן או להיכנס למעגל אינסופי. הן צריכות להתמקד ולעמוד בשורה.
הקוראת האהובה עלי אמרה שמה שאני אומר על הכתיבה, ניתן להגיד גם על סשן. כמו לסיפור טוב, גם לסשן יש נרטיב. זה לא נרטיב עם מילים ועלילה כמו בתיאטרון. זה נרטיב של תנועות ותחושות כמו במחול. במקום מחשבות מתרוצצות שאותן צריך למשטר, יש נשלטת. אולי נכון יותר להגיד שהמקבילה של המחשבות, כלומר חומר הגלם ממנו בונים סשן, הוא ההתנהגות של הסאבית. היכולת להבין את חומר הגלם מספיק טוב בשביל להפוך אותו למה שהוא יכול להיות, היא יכולת מאוד דומה.
דבר נוסף שכתבתי לה זה שאני לרוב מופתע מהסוף. רמת ההפתעה היא שונה. יש פוסט אחד שהסתכלתי עליו באימה אחרי שכתבתי אותו. הסתכלתי ולחצתי על "פרסם". אני לרוב לא שלם ברגע הזה. האם הפוסט כתוב טוב? האם אני באמת מתכוון לזה? האם זה חושפני מדי? ואז אני לוחץ "פרסם" והשאלות האלה לא משנות יותר, כי זה הפוסט שכתבתי. בנקודה הזאת הוא כבר לא בבעלותי. הוא חופשי בעולם למצוא לעצמו קוראים. כי אני לא יכול לקרוא אותו. כשאני קורא אותו אני חווה את הכתיבה מחדש.
אני הרפתקן. זאת תכונה בי שלמדתי מאוד לאהוב. גם למדתי לנתב אותה כך שלא אסתבך בצרות. מה שלמדתי זה שכדאי לייצר לזה את הזמן והמקום, ללכת על זה עד הסוף ולמצות את החוויה. חלק מזה זה בסוף לסדר את המחשבות בצורה ממושמעת, לקבע אותן ולתת להן קיום עצמאי משלהן.