טיילתי אתמול לפנות ערב בגן החיות הישן של תל-אביב. נעצרתי ליד כלוב עם גור אריות קטן שתפס את תשומת ליבי. כלוב לא גדול עם סורגי מתכת ורצפת בטון חשופה. לא היה בכלוב שום דבר למעט לגור, שנראה כל-כך קטן ולא במקום בתוך הכלוב הגדול והריק.
ניגשתי אליו ושאלתי אותו "גור, מה אתה עושה כאן?". הגור התרומם והחל לצעוד לעברי. פתאום הגור חשף שיניים ונהם נהימה עמוקה. נבהלתי וקפצתי לאחור. הבטתי לתוך עיניו של גור האריות הקטן וראיתי בתוכן עוצמות פרא. ראיתי בתוכן לביאה אימתנית שעדיין לא בשלה.
הגור התהלך בחוסר נחת מצד לצד לאורך הכלוב, כמנסה להשתחרר מכלאו. נגשתי אליו שוב ושאלתי אותו "גור, למה השאירו אותך כאן לבד?". הגור שוב חשף את שיניו, התקרב אלי ושאג. הגוף שלו נדרך מוכן לתקיפה.
הסתכלתי עליו בחיבה. ניסיתי להבין למה השאירו גור כה קטן לבד בכלוב כל כך מנוכר. האם הוא נוהג כך בכל בני האדם? האם הוא נוהג כך גם בבני מינו?
הסתכלתי על גור הפרא. ראיתי עד כמה הוא גאה ועד כמה הוא מפגין עוצמה. מתהלך לו בכלוב כמי שנולד להנהיג. אולי בגלל זה הוא לבד? אולי לגורים האחרים קשה לידו? אולי האריות הגדולים מפחדים מהמנהיג לעתיד? ותוך כדי כך שהמבט שלי עוקב אחריו פוסע הלוך ושוב, שמתי לב שדלת הכלוב בכלל פתוחה.
התקרבתי אליו ואמרתי לו "גור אריות קטן, בוא תשחק איתי.". הוא שוב חשף שיניים ונהם, אבל המבט שלו אמר לי משהו אחר: "אני לא יכול לשחק איתך, לא אלפו אותי". הסתכלתי עליו והמבט שלו הזכיר לי את השועל מהנסיך הקטן. בתוך עיניו ראיתי את אותן המילים של השועל:
"בשבילי אתה עדיין סתם עוד אחד, כמו מאה אלף אנשים אחרים. ואין לי צורך בך. וגם לך אין צורך בי. בשבילך אני רק גור אריות, גור כמו מאה אלף גורים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה זקוקים זה לזה. אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם. ואני אהיה בשבילך אחד ויחיד בעולם..."
פורסם במקור ב-1.8.05
