לפני 5 שנים. 17 ביוני 2019 בשעה 3:31
״אני רוצה לגמור״ אמרת לי.
״פעם אחת את תתחנני באמת״ עניתי.
לא עוד בקשה מנומסת שאני אסכים לה, כי זה לא משנה לי. תחינה אמיתית. כזאת שבאה מהלב.
לא ויתרת לעצמך. שעה וחצי המשכת לאונן בלי לגמור. ניסית לבקש, להציע, לשכנע. המוח החריף שלך לא הפסיק להמציא תירוצים.
וברגע אחד זה קרה. ההעברה המוחלטת של הכוח. ההבנה שזה לא בידייך יותר, שיש מישהו מעליך שאת תלויה בו כרגע.
״בבקשה, אדון. אני מתחננת. תן לי לגמור״ אמרת בקול סדוק. בתחינה אמיתית. כזאת ששום דבר לא יכול להעמוד בדרכה. כזאת שחודרת ישר ללב.
״את יכולה לגמור, דובשנית״ אמרתי לך וליטפתי את ראשך. אושר הציף אותך. הוא הציף גם אותי.
וגמרת.
וזה היה נהדר.
